נשלח ב-31.3.2005.

פגישה ראשונה:
את מאיר פגשתי לראשונה בשנת 1947 בלונדון. אורי טהון שפגש אותו בליברפול (או בעיר אחרת בצפון אנגליה) שלח אותו לצביקה בית-דין, מי שהיה אחראי על מכשירי האלחוט בהגנה, ובתור צ'ופר נשלח ללימודים ללונדון. ברחוב Canfield Gardens שכר צביקה דירה, בה הקים את תחנת האלחוט שמטעמי ביטחון היתה רק קולטת ולא משדרת.

בדירה זו גרנו ארבעה חברים: אורי לוברני, עובד שדה, צביקה ואנוכי. אני נשלחתי ללונדון להדריך בתנועת "הבונים", והייתי אחראית לפלג (סניף) הבונים במזרח לונדון. בבקרים למדתי באוניברסיטה, ומשם הייתי נוסעת לבונים בAldgate- ובלילות היינו מצפים למברקים מהארץ ששודרו בשעה 1.30 מאיר הגיע, בחור מבוגר יותר עם עיניים גדולות ומאירות, כנראה שהפגישה עם צביקה הייתה מוצלחת. בדיעבד אנו יודעים שהייתה גורלית. כך נוצר הקשר של מאיר עם ארגון עליה ב'.

פגישה שנייה:
בארץ פרצה מלחמת השחרור. כל אחד מארבעתנו נקרא לדגל. צביקה ואורי לארץ ואילו אני קבלתי טלגרמה המורה לי לנסוע לאיטליה, כדי להכשיר את הצעירים שבין העולים לקראת המלחמה בארץ. פרקנו את הדירה, ונותרו חפצים שצברתי במשך שהותי בלונדון שלא רציתי לסחוב לאיטליה. חיפשתי דרך לשלוח אותם לארץ.
וכאן שוב הזדמן לי מאיר, שבמקרה או שלא במקרה היה בביתנו. ואני זוכרת כמו היום את הנכונות שלו לעזור. אין בעיה הוא אמר, אני אקח אותם ארצה.
יחד נסענו לויקטוריה, ל-Lost property office מאיר עזר לי לבחור ארגז גדול וחזק, שבתוכו צררתי את החפצים (כולל רדיו, שבאותם ימים היה מכשיר גדול, ויקר מידי לוותר עליו). נפרדנו בברכת להתראות,אך כלל לא צפיתי שנתראה כל כך מהר.

פגישה שלישית באיטליה:
לתומי חשבתי שמאיר נוסע ארצה באוניה ככל אדם המכבד את עצמו. לא היה לי מושג שגם הוא שייך לאותו ארגון ההעפלה שאליו נקראתי. ממילנו נשלחתי לתחנת האלחוט באביאטה, עיירה קטנה הנמצאת במרחק שעת נסיעה ברכבת מצפון למילנו. לא הייתי אלחוטאית אך עברתי בפלמ"ח קורס קשר שבמסגרתו למדתי את שפת המורס. זכי, מי שלעתיד יהיה בעלי, היה מפקד התחנה,וביקש שישלחו לו עזרה בהצפנה ופענוח של מברקים. וכך השתכנתי בוילה אנה, בה עבדנו 3-4 אלחוטאים באופן קבוע פלוס אלחוטאים מזדמנים, שהגיעו למילנו בין ההפלגות באניות מעפילים, וגויסו לעזרה. אזכיר את חיה'לה קוסובסקי, מקס כהן תמר גואג וזכי קולמן כאנשי הקבע. ואת פופכן, מאיר שפיצר, נחומצ'יק כמזדמנים.
הטכנאי הראשי שהיה אחראי להתקנה ותפעול של מכשירי הקשר היה רני רובינשטיין.ומה הופתעתי יום אחד לגלות שמאיר הוצמד אליו. הפגישה הפעם הייתה כשל ידידים ותיקים. מאיר אהב לבקר אצלנו, ליהנות מארוחה טובה שבשלה לנו סיניורה לינה, כפריה גזעית שכינינו ה"זקנה", והייתה בשנות הארבעים שלה. היינו נוהגים לערוך קבלות שבת עם נרות ויין. אני זוכרת את מאיר שר אתנו שירי מולדת, בגעגועים וברגש.
בשלב מסוים פחתה במקצת תנועת המברקים, ועמה התפנה יותר זמן חפשי. החילונו מסתכלים סביב ומתכננים נסיעות לעיר הגדולה. מאיר היה המוביל בשטח המוזיקה. ובלה-סקלה שמענו קונצרטים ואופרות עם מיטב האמנים.

פגישה רביעית בארץ:
החתונה של זכי ושלי נערכה בט"ו בשבט 1950 בבית דניאל בזיכרון יעקב. באותם ימים לא היה נהוג לשלוח הזמנות אישיות. במקום זה פורסמה בעיתון הארץ מודעה המבשרת את האירוע ומזמינה את כל החברים לשמוח בשמחתנו. ואכן הגיעו חברים רובם עוד במדים, מכל קצוות הארץ. הזיכרון הדומיננטי מהחתונה הוא שלא היו מוכנים להסתערות כזו של צעירים רעבים, ועל כן לא היה מה לאכול. בסרט של 8 מ"מ שצילם מייק הררי, והנציח את האירוע רואים מגשים ריקים ובקבוקים ריקים…
מאיר הגיע, וכתשורה הגיש לי מעין פמוטים, שניים יחד מחוברים, שהוא עצמו גילף מעץ. זיכרון נוסף שלי מהאירוע הוא שמאיר השתכר.

פגישה חמישית ואחרונה:
ב-7 לדצמבר 1951 ילדתי את בתי הבכורה יעל. שכבתי בבית היולדות "אמהות" שהיה ממוקם בתוך חורשת אורנים על הכרמל. והנה נגש למיטתי מאיר, ובידו צרור כלניות רטובות מגשם. הוא סיפר לי בהתרגשות רבה שגם הוא אבא.
לא היה לי כל מושג מה מעשיו, היכן הוא מתגורר. נדמה לי שגם לא שאלתי. זו הייתה רוח התקופה. הכינוי המתאים הוא "זקס", מורשת ימי טרום המדינה, שבה לא דברו וגם לא התפארו בעלילות הגבורה.
הזיכרון של מאיר עם צרור הכלניות הרטובות עומד לנגד עיני עד היום.

ראו גם באתר הפלים

 http://www.palyam.org/Gidhonim/Meir_Bineth/njvSKMB

ד”ר שושנה קיני (לבית בנטואיץ) ז”ל נפטרה ב 7.9.2013. יהי זכרה ברוך.