פעילות של מנהל חברה ונוער שהוכנה ב- 2007 לנושא הגבורה שמקושר לחג החנוכה.
מינהל חברה ונוער – מאגרמידע ארצי טל. 03-9180839/29/13 http://noar.education.gov.il
מחברות: שרה רוטקופ-הרמתי, חוה אלדובי, עמליה לואין, צפרית גרינברג.
החיים כשלעצמם – הם כלום
אבל כיצד חיים – זה הכל
(מתוך שיר שכתב מאיר מקס בינט בכלא המצרי)
עזרים: קורות חייו של מאיר מקס בינט (נספח מס' 1).
קטעי מידע (נספח מס' 2).
כרטיס משימה (נספח מס' 3).
רשימת אתרי הנצחה לזכרו של מאיר מקס בינט באינטרנט (נספח מס' 4).
מהלך הפעילות
שלב א' – במליאה
המנחה יספר למשתתפים בקצרה את קורות חייו של מאיר מקס בינט (מתוך סיפור קורות חייו בנספח מס' 1) ויוסיף שמאיר בינט השאיר אחריו בת יחידה, החיה בארץ ומשקיעה מאמצים רבים להנצחת זכרו.
שלב ב' – בקבוצות
המליאה תתחלק לקבוצות.
כל קבוצה תקבל 2 – 3 קטעים (מתוך נספח מס' 2) וכרטיס משימה קבוצתית (נספח מס' 3) ותמלא את המשימה.
שלב ג' – במליאה
כל קבוצה תציג את התוצר הקבוצתי בפני המליאה.
שאלות לדיון:
- איזו דמות מצטיירת מהקטעים שקראתם?
- מה מתוך הדברים שכתב מאיר מקס בינט דיבר אליכם במיוחד?
- אילו מחירים שילם מאיר מקס בינט על שליחותו כמרגל?
- מה עושה אותו לגיבור בעיניכם?
- כיצד אתם מציעים להנציח את דמותו?
נספח מס' 1
מאיר מקס בינט – קורות חייו ופועלו
מאיר מקס בינט נולד בהונגריה ב-1917 וחי עם הוריו ואחותו היחידה בקלן שבגרמניה. שם למד בבית הספר הריאלי "יבנה" והשתייך לתנועת "עזרא". כשהחלה האנטישמיות להתגבר, עלתה המשפחה ארצה בעלייה בלתי לגאלית (1935). בארץ עבד בנמל יפו, עסק במכאניקה עדינה, היה מתנדב במד"א, עבר קורס צבאי של ההגנה בכפר חסידים וקיבל שם הכשרה בענפי משק שונים.
משנת 1942 שהה במשך ארבע שנים באבאדאן באיראן כאחראי במחלקה למכאניקה עדינה בחברת הנפט האנגלו-איראנית מטעם סולל בונה. במקביל, הדריך נוער יהודי והכין אותם לעלייה ארצה.
בשנת 1946 השתלם באנגליה במקצועות הרדיו ובהנדסה אלקטרונית, וגם שם בליוורפול, הדריך בני נוער יהודים, ובעזרת הכישורים המוזיקליים שלו הקים מקהלה. חלק מבני הנוער שהדריך עלו לארץ.
ב-1947 הצטרף ל"גדעונים" – יחידת הקשר של המוסד לעלייה ב' ובנה באיטליה מכשירי אלחוט לספינות רכש ומעפילים.
לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל. בתחילה שירת כקצין בחיל הקשר ובהמשך הצטרף לחיל המודיעין. החל מאוגוסט 1949 עסק בפעילות חשאית בעיראק ובאיראן. אחרי כן דנה אותו ממשלת עיראק למוות שלא בפניו.
בשנת 1950 התחתן וחזר ללמוד באנגליה.
כשחזר לארץ בשנת 1951, החלה להתרקם השליחות למצרים, שבה סיים את חייו. בדצמבר של אותה שנה יצא לגרמניה כדי לבנות את ה"כיסוי" שנועד להעלים את הקשר שלו לישראל. שם הפך להיות מקס בינט, גרמני יליד מנהיים. בינט התחיל לקשור קשרים עם חברות יצוא שמחפשות נתיבים למדינות רחוקות ובראשן מצרים ולבנון וקיבל על עצמו לייצג אותן באותן מדינות. החזרה לגרמניה, לצורך בניית הכיסוי, הייתה קשה לו מאוד מבחינה רגשית.
ב- 12.4.52 יצא למצרים למשימת ריגול תחת הכיסוי של איש עסקים גרמני המייצג חברות גרמניות שונות. אחרי שהתערה בצמרת השלטון וביסס את מעמדו גם בקרב הגרמנים, שקיבלו מקלט במצרים אחרי מלחמת העולם השנייה, קיבל מינוי חשוב של מהנדס יועץ גם בחברת המכוניות "פורד".
בינואר 1953 יצא למצרים בפעם השנייה ואחר כך הצטרפו אליו גם אשתו ובתו הקטנה כחלק מן הכיסוי שלו. בינט העמיק את הקשר עם צמרת השלטון המצרי ונפגש עם נשיא מצרים הגנרל נגיב. מאיר בינט סיפק מידע אמין וחשוב למודיעין הישראלי.
בספטמבר פרסם העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני- מצרי ובמרכזו הופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי.
בתקופה בה שהה בינט במצרים, כ"זאב בודד", פעלה שם, ללא כל קשר אליו, חוליה אשר תפקידה היה לחבל ביחסיה של מצרים עם ארצות המערב (בפרט עם בריטניה וארה"ב). החוליה נתפסה בשעת פעולה כושלת בשנת 1954. האירוע קיבל את הכינוי "עסק הביש" או "הפרשה".
למרות שבינט לא פעל במסגרת החוליה, והיה כאמור "זאב בודד", הוא נתפס זמן קצר לאחר שנתפסה החוליה. במשך חמישה חודשים הוא נחקר ועונה קשות בכלא המצרי, אך לא הסגיר את סודותיו והיה נאמן לשליחותו. בנר שני של חנוכה (21.12.1954), יום לפני שאמור היה לעלות על דוכן העדים, שלח מאיר מקס בינט יד בנפשו, כיוון שלא רצה לתת למצרים להעלותו לגרדום בראש חוצות, וכך נשא עמו את סוד שליחותו אלי קבר. אשתו ובתו של בינט, שהיו במצרים כאשר נתפס, הועברו תחילה לאיטליה ומשם לישראל.
אחרי ששלח יד בנפשו בכלא המצרי, הוברח ארונו לאיטליה, ורק בפברואר 1959 הובא לקבורה בטקס חשאי בהר הרצל.
אין בידינו מידע על פעילותו של מקס מאיר בנט במצרים ועל נסיבות תפיסתו.
מאיר מקס בינט השאיר אחריו מכתבים וקטעי יומן שחושפים בפנינו את רגשותיו ומחשבותיו.
נספח מס' 2
קטעי מקורות
קטע א'
אחרי ששלח יד בנפשו בכלא המצרי, הוברח ארונו של מאיר מקס בינט לאיטליה, ורק בפברואר 1959 הובא לקבורה בטקס חשאי בהר הרצל. בכיס הז'קט שלבש נמצאה צוואתו:
יקירתי.
אין מוצא אחר. הגעתי להחלטה זו מאוד בשלווה. לקוות לזיכוי זאת אשליה. תקופת מאסר קצרה של חמש שנים זה המינימום שאני יכול לצפות לו. אפילו זה היה בלתי אפשרי בשבילי לסבול מבחינה נפשית ופיזית. אני גם חושב עליך. עדיף כאב אחד גדול שהזמן יקהה מאשר מכאובים ללא סוף. את צריכה להינשא שנית. מישל צריכה אב….ואני מקווה שאת תחיי איך שתכננו. את ומישל יכולות לנטוע עץ ביום הולדתי, בגינתנו. היי אדיבה למשפחה, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך.
כל ההזדמנויות האבודות; מכל מה שרציתי לתרום למען עתיד טוב יותר לכולם – מישל היא עכשיו תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותי סביבך וסביב מישל. אלוהים יברכך ויתן לך שלוות נפש ושמחה. ג'ין יקירתי, החזיקי אותי חזק. סלחי לי.
(הבהרה: ג'ין – רעייתו, מישל – בתו היחידה )
קטע ב'
יצחק רבין, בתפקידו כשר הביטחון, העניק לג'ין, אלמנתו של מאיר בינט, את דרגות סגן האלוף בטקס שהתקיים בספטמבר 1987. בדברים שנשא לזכרו אמר: רמת הסיכון בשליחותו הבלתי רגילה של מקס בינט הייתה גבוהה…הוא נפל בשליחות המדינה, למען המדינה, ושירותו נתן למדינת ישראל יכולת בטחונית הרבה יותר טובה מאשר הייתה לה אילולא נשא בתפקיד אותו מילא.
קטע ג'
(– הקטע נכתב ב-5.3.1952 על גבי תוכנייה של קונצרט בגרמניה בו ניגנה הכנרת אידה הנדל. בתקופה זו שהה בינט בגרמניה לצורך בניית הכיסוי שלו כאיש עסקים גרמני, כחודש לפני שיצא לשליחות למצרים)
הלכתי לשם הלילה לראות פנים יהודיות – וזה הפך להיות חג בלתי צפוי, חוויה עשירה של מוסיקה שחיכיתי לה זמן רב. מבעד לצעיף של דמעות ראיתי את אידה הנדל, היהודייה… קדה אל מול תשואות סוערות של קהל גרמני – מרחוק, נבדלת, שלווה. בפעם הראשונה חשתי צער על הגרמנים, צער מלמעלה. שום תשואות ליהודי, שום כסף שיינתן ליהודים, לא יסיר את שכבת הסבון שנוצר מגופות היהודים שנשרפו באושוויץ ואשר דבקה בפניהם לאות קין…
קטע ד'
באבדאן, באיראן, יצר מאיר בינט קשר עם הקהילה היהודית המקומית, הדריך צעירים יהודים, סיפר להם על א"י, הקים כיתות להוראת עברית והכין אותם לעלייה ארצה (עלייה בלתי לגאלית).
בט"ו בשבט תש"ה (1945) ארגן להם טקס של הכנסת קבוצה יהודית לתנועת הנוער החלוצי, וכתב:
כל ילד עברי בעולם שקול היום כעשרה, כי אבדו לנו לעם היהודי מיליונים נפשות יקרות. עליכם, הדור הצעיר, אשר בו היד הטורפת לא נגעה, עליכם מוטל התפקיד לבוא לעזרת עמנו הנרדף זה אלפי שנים. יום זה אשר בו הנכם נכנסים לתנועה הציונית, להיות עם חופשי על אדמת ישראל, יום גדול הוא בחייכם. מעט עשיתם עד עכשיו בשביל עמכם וארצכם, אך רבות ייתבע מכם עוד לעשות. בתור מדריככם וחברכם, אני מאחל לכם הצלחה בדרך זו.
שאו ברכה וחזקו ואמצו! מאיר
אבאדן, ט"ו' בשבט תש"ה
(בינט אז בן 28, עשר שנים לאחר עלייתו ארצה מגרמניה בעלייה בלתי לגאלית)
קטע ה'
תיאור נוסף מהתקופה בה שהה בינט באבדאן (1942-1945):
…לפני כמה ימים הייתי עד לחוויה אשר השאירה עלי רושם רב. עמדתי בתחנת האוטובוסים שלנו וחיכיתי לבוס אשר יסיע אותי לבזאר. כרגיל עברו בינתיים כמה פלאחיות, מי עם פחים אל הבזאר ומי עם פחים ריקים מהבזאר לכפר. בוודאי לא שמתי לב אליהן, או בכל אופן הייתי חושב כך לולא הדבר אשר קרה אחר-כך. בערך שעתיים יותר מאוחר פגשתי בבזאר אחת מהפלאחיות הנ"ל (אז נודע לי שבכל זאת שמתי לב!), צעירה נאה ובעלת קומה כשהיא נושאת על ראשה את כליה הריקים עתה, לאחר שמכרה כנראה את תוכנם. התפלאתי על שלא בחרה בדרך הקצרה ביותר להגיע לכפר שלה, ומתוך סקרנות התחלתי ללכת אחריה. אמרתי בלבי: בוודאי תלך לחנות של הממתקים ותקנה סוכריות, כי הלא ילדה היא ועבודתה קשה (והרי זה מנהגן של הילדות לעשות כך). ומה תמהתי בראותיה פונה לעבר הרחוב אשר מוביל ל"בשגה אירן", היכן שיושבים הקבצנים, והיא על יד כל אחד מהם נעצרה ושמה פרוטה ביד המושטת. ישנה איזו הרגשה אשר בה הנך נפגש כשנקלע אתה למשהו שיש בו עוד אמת ותמימות, משהו אותנטי. והרי זה הוא דבר נדיר בעולמנו אנו – ואז עוברת את גופך צמרמורת אשר יש בה משום תחושת החיים והמוות גם יחד.
קטע ו'
מתוך יומן שכתב באוגוסט 1942 באבאדאן, איראן:
הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בא"י. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את "לכה דודי" וכשאגיע למקום "התנערי מעפר קומי…" אזכר בכל אחי ואחיותיי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות – נרות שבת – וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה; ידי אושיט לקראתם כי אחי הם.
קטע ז'
נכתב ע"י מאיר בינט בנהריה, 13.1.1950 והוא בן 33:
לפעמים אני עומד לפני שתיל רך שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו – להגן עליו: לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו. כן, הייתי בהרבה ארצות וראיתי נופים יותר יפים ומהממים, אך מעולם, אף פעם לא נגע הטבע ללבי באופן עמוק כזה כמו כאן, מעולם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. כאן ורק כאן, לראשונה בחיי שאני מרגיש שהנה, זאת הגבעה שלי, זה העמק שלי, השמים שלי, העץ שלי, כאן אני מרגיש בתחושת הכוח המיסטי השורשי של העבר שאולי אינו מסתכם ביותר מאשר בית, פשוט בית.
קטע ח'
במהלך החקירות והעינויים בכלא המצרי, העלה בינט על הכתב (באנגלית כמובן) נקודות להגנה עצמית (סנגוריה). להלן כמה משפטים מתוך הדברים שכתב באותה תקופה קשה (אוקטובר-נובמבר 1954):
….המפתח להשקפתי הוא השכנת שלום (presentation of peace). ההזדמנות לתרום תרומה להשגת שלום הופיעה כשהגעתי למצרים. המחשבה שעל ידי סיוע לשיקום כלכלת מצרים (הצעתי תוכניות שונות לשלטונות), התוצאה שתיווצר היא איזון כלכלי, שיקל על המתח הקיים בין ישראל למצרים. אני חושב שהגורם העיקרי למלחמות זה הפחד הקיים מימים ימימה בין אנשים וקהיליות שעלול להיות מצב של חוסר לחם לכולם.
…אני כמובן נוכחתי לדעת מאוחר יותר שהדחף לראות עצמי כמתווך שלום פוטנציאלי בין מצרים לישראל היה בעצם משאלת לב (wishful thinking) משולב עם תפיסה רומנטית-דתית שנסיבות עברי וחיי בהווה יצרו בתוכי.
נספח מס' 3
כרטיס משימה קבוצתית
1. קראו את הקטעים שלפניכם והתייחסו לשאלה הבאה:
מתוך שאדם מתאר את סביבתו, ומתוך דברים שאדם מספר על אחרים, אנו יכולים ללמוד על עולמו הפנימי ועל ערכיו.
לפניכם קטע שכתב מאיר מקס בינט. מה ניתן ללמוד עליו מתוך הקטע הזה?
2. בחרו אחת או שתים מן המשימות הבאות והכינו אותן להצגה במליאה.
- כתבו למאיר מקס בינט מכתב.
- כתבו ראיון דמיוני שערכתם עם מאיר בינט. מהן השאלות שהייתם שואלים? מה לדעתכם היה עונה?
- הכינו כתבת רדיו על מאיר בינט תוך התייחסות לקורות חייו ולקטע שקראתם.
- כתבו בלוג לזכרו של מאיר בינט. איזו כותרת תיתנו לבלוג? כתבו פוסט אחד בבלוג. אילו תמונות תכניסו לבלוג? אילו קישורים לאתרים תכניסו לבלוג ואילו תגיות?
- לאור מה שקראתם ושמעתם, נסחו ידיעה חדשותית לאינטרנט על מאיר מקס בינט והוסיפו לה 5-3 טוקבקים.
- ועדת השמות בעירייה החליטה לקרוא את בית הספר שלכם על שמו של מאיר מקס בינט. הוחלט שראש מועצת התלמידים ינאם בטקס הסבת שם בית הספר, ובמסגרת הטקס יתלו במסדרון הכניסה של בית הספר תמונה של מאיר מקס בינט ומתחתיה כתובות ארבע שורות. עליכם לכתוב את נאומו של ראש מועצת התלמידים, ואת הטקסט בן ארבע השורות שמתחת לתמונתו של מאיר מקס בינט.
- בעירנו נסלל רחוב חדש. העירייה הקימה ועדה לבחירת שם לרחוב, וביקשה הצעות מן התושבים. עליכם לנסח פנייה משכנעת לחברי הוועדה, ולהסביר להם מדוע עליהם לקרוא לרחוב על שם מאיר מקס בינט.
הכנסתי הפעילות לקטגוריה "על האדם" כיוון שקשה למצוא אותה דרך הקישורים . אולי אפילו הוסרה.
להרצאות ולמפגשים לפנות למישל michal5@hotmail.com