אודות מאיר מקס בינט

סא"ל בינט מאיר (מקס) ז"ל

מאיר מקס בינט

מאיר מקס בינט

בן עמליה ויוסף
מ.א. 0136218
נולד בהונגריה -
ז' תמוז תרע"ג (27.6.1917 )

נפל במילוי תפקידו,
כ"ו כסלו תשט"ו (21.12.1954)
נקבר בהר הרצל, ירושלים

מאיר מקס בינט, בן יוסף ועמליה (לבית אוברמייר). אח צעיר לרות (בהמשך יונס) נולד בעיר סומבאטלי ( Sombathely) בהונגריה בימי מלחמת העולם הראשונה ואביו משרת אז בצבא האוסטרי-הונגרי.

בינואר 1919 (3 חודשים אחרי סיום המלחמה ) חזרה המשפחה לגרמניה לעיר מנהיים מקום עבודתו הקבוע של האב. ב- 1924 קיבלת האב משרה טובה יותר בחברת ליסאואר (Lissauer) בקלן לשם עברה המשפחה קודם כל כיוון שלהורים היה חשוב שהילדים יוכלו להמשיך בתיכון יהודי. מאיר למד בבית הספר הריאלי "יבנה" בקלן והשתייך לתנועת "עזרא".

בשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו באופן בלתי לגאלי. הם עברו דרך בריסל ובאוניה ארצה ממרסי.

במאי 1935 הגיעו לחופי הארץ. מאיר עבד לפרנסתו כספן בנמל תל-אביב במכאניקה עדינה, והתנדב ל"מגן דוד".

בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1938) נמצא מאיר בכפר חסידים ,עבר קורס צבאי של "ההגנה" וקיבל הכשרה בענפי המשק השונים אצל דוד זמיר.

ב -1941 הקים בית מלאכה למכניקה עדינה שהיה ממוקם בבית פומברובסקי (פינת רחוב ירושלים ואחד העם) בראשון לציון

מאוגוסט 1942 ועד אוקטובר 1945 עבד מטעם חברת סולל-בונה בחברת הנפט האנגלו-אירנית באבדאן, איראן " Anglo Iranian oil company" כאחראי במחלקה למכניקה עדינה. באותן שנים הדריך נוער יהודי והכין אותם לעליה ארצה. כמו-כן למד פרסית מטעם החברה (ברמה הגבוהה ביותר שכללה גם כתיבה) והשלים את השכלתו הפורמאלית בהתכתבות עם אנגליה.

משנת 1946 השתלם בצפון אנגליה במקצועות הרדיו והנדסה אלקטרונית. גם בליוורפול הדריך בני נוער יהודים, הקים מקהלה והדריך אותה. כאן התחילה ההכרות עם גורמים הקשורים למוסד לעליה ב'.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות לא ידע מנוח ובפברואר 1948 הפסיק לימודיו והתגייס לצה"ל.

בשנים 1947/8 שירת כקצין בחיל הקשר וכחבר ב"גדעונים". הוא עבר לאיטליה במסגרת "המוסד לעליה ב" ועיקר תפקידו היה ביצור מכשירי קשר לספינות רכש ומעפילים באיטליה.

בהמשך הצטרף לחיל המודיעין. מאוגוסט 1949 שהה בעירק/איראן למספר חודשים כקת"מ שם עסק ב"פעילות חשאית עלומה".  בינט נאלץ לברוח מעירק לאיראן כיוון שעלו על עקבותיו וכמעט נתפס. באיראן  הכיר אותו אברהם דר, האחראי על גיוס חברי הרשת.

ב-1950- התחתן בתל- אביב עם ג'ין דווידוב, עולה חדשה מדרום אפריקה ולאחר מכן חזר איתה לאנגליה להשלים את לימודיו. בקיץ 1951 חזר לארץ, נולדה ביתו היחידה וגם השליחות למצרים מטעם המודיעין הישראלי, בה סיים את חייו.

בדצמבר 1951 יצא לגרמניה לבנות את הכסוי שלו כמקס בינט, גרמני ילד העיר מנהייים שם התחיל לקשור קשרים עם חברות יצוא המחפשות נתיבים לשווק את מוצריהן למדינות רחוקות ובראשן מצרים ולבנון ומקבל על עצמו לייצג אותן. בהמשך הצטרפו אליו לגרמניה רעייתו ובתו. המשפחה התיישבה בבון.

ב -12.4.52 יצא למצרים בפעם הראשונה למשימת ריגול – איסוף מידע תחת כיסוי של איש עסקים גרמני – נציג חברות גרמניות שונות. במיוחד ראוי לציין את חברת פון-לאופנברג ליצור פרוטזות, מוצרים שהיו חיוניים גם במצרים של אז (אחרי מלחמת העצמאות שלנו – היו גם למצרים פצועים ונכים) אבל גם כנציגן של סוכנויות יצוא גרמניות נוספות. במהלך שליחותו במצרים ואחרי שהתערה בצמרת השלטון וביסס את מעמדו גם בקרב גרמנים שפעלו ועבדו במצרים, קיבל מינוי חשוב בסוכנות של פורד בקהיר (חברת המכוניות) בתפקיד מהנדס יועץ ראשי.

מלכתחילה נקבע כי מאיר בינט יהיה "זאב בודד" במצרים ולא יהיה לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל שפעלו במצרים וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר. אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את מאיר לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר לרשותם כסף כאשר אשת הקשר לו הייתה מרסל ניניו "קלוד". מאיר ניפגש איתה פעמיים שלוש. מחדל רציני של חוסר שמירה על מידור.

באוגוסט 1952 הגיע לישראל והתריע בפני הממונים עליו על עובדות שונות הנוגעות לשליחותו אך בעיקר התלונן על הקשר שנאלץ לקיים עם אנשי החוליות במצרים. הוא התנה את שובו לשם בתיקון המעוות, ביקש שיוציאו משם את האנשים שידעו על קיומו כיוון שזה עלול לטרפד את השליחות שלו (לא עשו זאת וכך אכן קרה בסופו של דבר) ורק אחרי שהובטח לו הדבר הוא נאות להמשיך.

בינואר 1953 יצא למצרים בפעם השנייה ובהמשך הצטרפו אליו רעייתו ובתו הקטנה. בינט העמיק את הקשר עם צמרת השלטון המצרי ועם הקהיליה הנאצית – גרמנים שהובאו למצרים עוד בתקופת המלך פארוק ושמשו כיועצים בכל מיני תחומים בעיקר צבאיים ומודיעינים. בינט נפגש עם הנשיא גנרל נג'יב. בספטמבר פרסם העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכז הופיעה תמונה של הגנראל נג'יב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי.

בעקבות נפילת "הרשת", נתפס גם מאיר. מרסל ניניו תחת עינויים קשים ביותר מסרה מידע על המכונית שלו וכך הגיעו אליו. הוא עונה קשות בכלא המצרי במשך יותר מארבעה חודשים. יום לפני שהיה צריך לעמוד למשפט, בכ"ו כסלו תשט"ו, נר שני של חנוכה ( 21.12.54) החליט לשלוח יד בנפשו מסיבות שונות. הידועות לנו:-

הרגיש שאין מוצא אחר עבורו

גם ממשלת עירק דנה אותו למוות שלא בפני וביקשה את הסגרתו

ולא רצה לתת למצרים את התענוג של העלתו לגרדום בראש חוצות.

לא רצה לגלות יותר סודות

לחץ פסיכולוגי – כשבוע לפני ההחלטה שקיבל – שמו אותו בתא נידונים למוות.

כיוון שפעל במצרים כאזרח גרמני ורעייתו הייתה בעלת אזרחות אנגלית – המצרים נאלצו לאפשר להוציא את הגופה. אחרי כחמש שנים, בפברואר 1959 – מאיר הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

מאיר בינט היה אדם מיוחד, ציוני נלהב שתוכו כברו, שלא רק כתב ודיבר אל גם עשה למען עמו ומדינתו..

מאיר היה איש אשכולות, מוכשר בתחומים שונים אהב מוסיקה ספרות ושירה, ניחן בכשרון לציור וכתיבה. שלט בעברית גרמנית ואנגלית וידע צרפתית איטלקית ערבית ופרסית מאיר נגן בכלי נגינה שונים. אהבת המוסיקה ליוותה אותו בכל צעד וארוע בחייו.

סגור לתגובות.

כל הזכויות שמורות למישל בינט © 2017