פרקי "תעודת זהות"

תעודת זהות: סגן אלוף מאיר בינט

משדר מיוחד של גלי צה"ל, עורך:צבי גורן
שודר בתאריכים 15.4.88 22.4.88
כל הזכויות שמורות לגלי צה"ל

חלק ראשון: בדרך למצרים

21 בדצמבר 1954. קהיר – כלא אסתיאנאף. 4 לפנות בוקר. האסיר מקס בנט מתבוסס בדמו. כעבור חצי שעה, דקות ספורות אחרי שמגיע אליו הרופא, מת בנט. הוא היה המבוגר והבכיר בנאשמים במשפט הריגול הציוני שנפתח בקהיר עשרה ימים קודם לכן.

יעברו כמעט 33 שנים עד ששר הביטחון של ישראל ורמטכ"ל צבאה, באיחור רב מדי, כדבריהם, יבואו לפרוע חוב מוסרי של המדינה לשליח שלה שהתאבד בכלאו שעות ספורות לפני שהיה אמור לעלות אל הדוכן ולהשיב על שאלות התובע המצרי. אכן הוא היה איש המודיעין הישראלי, מאיר בינט. בנובמבר 1987, הוא מועלה לדרגת סגן אלוף . ובשעה שנמסרת הדרגה לאלמנתו של בינט, אומר שר הביטחון יצחק רבין:

יצחק רבין: הוא מילא תחום במודיעין שלנו שלא נגע למה שהיה קרוי הפרשה. הוא נפל בשליחות המדינה, למען המדינה וכאשר שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא.

מי היה סגן אלוף מאיר בינט, כיצד קרה שמצא עצמו נאשם באותו משפט בקהיר, בגין אותה פרשה אומללה שנודעה בישראל בשם "עסק הביש" שלו לא היה חלק בה?

אחותו הגדולה רות יונס:

רות יונס: הוא היה פציפיסט, והוא היה מאלה ששמעו את בובר ורוזנצווייג, והוא היה חולם סטפן גיאורגה ורילקה, כל האלה שהיו בשביל העתיד.

מהי זהותו האמיתית של האיש שנפל והותיר אחריו בת, שלא הספיקה להכירו ואלמנה-שותפה ג'ין?

ג'ין בינט: בסך הכל היה בן אדם שהיה יותר מדי איכפת לו. הוא חלם על עולם יפה, ארץ יפה. הוא גם חשב שנגיע לשלום עם מצרים. הוא ראה את זה לפני שאנשים אחרים חלמו את זה.

מאיר-מקס בינט נולד בעירה קטנה, סומבוטהי Szombathely , בהונגריה ב- 27.6.1917. אמו, עמליה ואחותו רות הגיעו לשם מקלן שבגרמניה אחרי שאביו, יוסף בינט גויס לצבא הקיסרי. זמן קצר אחרי שמלחמת העולם ה-1 באה אל קיצה, בינואר 1919 הם חוזרים אל העיר קלן. שם מתנהלים חייהם על פי המסורת היהודית-אורתודוקסית מזה, והגרמנית-ליברלית מזה.

מספרת אחותו הגדולה רות יונס:

רות יונס: הבית היה קטן והמשפחה הייתה קטנה ושנינו, אחי ואני הלכנו לבית ספר תיכון יהודי בקלן, והיינו בתנועת הנוער "עזרא" שנתן לנו את אותה הרגשה שעל יד הבית יש אותו החינוך התנועתי שגם ההורים היו מאוד מרוצים מזה. הבית היה חם, ובתקווה שהכל יישאר כמו שההורים חלמו על זה , ואחרי המלחמה (מלה"ע 1 ) שמאיר נולד שלא יהיו עוד מלחמות. אבל התקווה הזאת הייתה מאוד קצרה.

מילדותו מגלה מאיר כישרונות מגוונים. הוא מצייר, הוא מנגן, הוא מרבה לקרוא, ומגלה רגישות רבה לצד יכולת נדירה של למידה, איסוף הנתונים ומסירתם כפי שהתגלו ברבים כשהיה בן 15 והשתתף בתחרות רדיו קלן על הכנת דגם של דירת המשפחה:

רות יונס: ואז הודיעו: הפרס הראשון היה מקבל התלמיד מקס בינט אלמלא היה ברור שהוא לא עשה את העבודה לבדו. ברור שמישהו עזר לו. ובאמת – העבודה הייתה כל כך מושלמת וכל כך יפה ! הוא התייאש ראשית שלא האמינו לו ושנית שבאמת אף אחד לא עזר לו. וזה אחד הזיכרונות שכל החיים שלו היו הרבה עלבונות והוא חשב שהוא יצליח ומשהו היה בדרך נגדו. בעצם הוא חלם ללמוד רפואה – הוא חלם ללמוד כירורגיה אורטופדית – וזה הוא רצה. החלום הזה התחיל – לו לא יכלו לעזור עם הרגל. (הייתה לו רגל אחת קצת יותר קצרה מלידה).

כילד, הוא היה שובב ?

לא. הוא היה חולם והוא ישב על השיעורים. הוא צייר יפה מאוד. גרנו רחוק מסביבה יהודית. היו לו סקטים (גלגיליות) והיינו אז הרבה בחוץ, זאת הייתה סביבה יפה ושקטה. אבל חברים לא היו לו הרבה, בתור ילד, והוא אהב להיות לבד ולחלום.

מתי התחילה אהבת המוסיקה שלו?

מוקדם. אני למדתי פסנתר, הוא לא למד. הוא ניגן יותר טוב ממני – בלי תווים ואנחנו ניגנו בארבע ידיים. ואני זוכרת שתמיד היה לו חליל והוא ניגן בתנועה והוא הלך תמיד לקונצרטים.

הוא דיבר אתם, עם ההורים, הגבתם על עליית הנאצים?

הוא היה בבית ספר מקצועי קונסטגוורבהשולה .kunstgewerbschule באחד הימים הוא מצא בבוקר דף ניר ושם היה "יהודי אין לך מה לחפש פה" וזה היה ב-1934.

רות, אחותו של מאיר , עולה לארץ ישראל כבר ב- 1934. זמן קצר אחר-כך, ואחרי שהנאצים ביקרו בדירתם, ערכו בה חיפוש בלי שהעלו דבר בחכתם, מבינים בני הזוג בינט כי הגיעה שעתם לצאת עם בנם מאיר ומעט מטלטלים. תחילה לבלגיה ואחר לארץ ישראל. הם מתיישבים בתל-אביב ומאיר עמם.

רות יונס: הוא באמת חשב להיות חבר קיבוץ, אבל התנאים היו קשים. שאת אומרת, הוא לא היה יכול לעזוב את ההורים, הוא היה מחוייב לעבוד בכל מיני עבודות.

תחילה הוא עובד בחברה למלאכת מחשבת בכסף ומתכת, ובמארס 1936 הוא יוצא לשנה לכפר חסידים ולומד להכיר את העבודה החקלאית. שם הוא גם עובר קורס צבאי ומצטרף להגנה. הוא חוזר לתל-אביב, עובד בנמל החדש ובנוסף עובד בבית המלאכה לעבודות מתכת של יצחק מייר, שאצלו עבד כשוליה כשעוד היו בקלן. עבודה זו מאפשרת לו גם להתמכר לאהבת המוסיקה. את מקום התזמורת של קלן תופסת התזמורת הסימפונית הארצישראלית שמקים ברוניסלב הוברמן, ומאיר זוכה לקבל הזמנות לקונצרטים בזכות הסמלונים שהוא מייצר עבור נגני התזמורת.

אחר כך הוא משמש כאחראי על הבטחון במשק הפועלות בחדרה, וגם מקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.

סגור לתגובות.

כל הזכויות שמורות למישל בינט © 2017