פרקי “תעודת זהות”

תקופת אבאדאן , Abadan איראן 07.8.1942 – 15.10.1945

ב-1942 הוא יוצא לעיר אבאדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועובד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו אירנית.

אגב  כך הוא לומד פרסית ואף משלים את השכלתו הפורמאלית בהתכתבות עם אנגליה.

מתמנה אחראי למחלקה למכניקה עדינה של חברת הנפט. את שהותו בפרס מנצל מאיר גם למטרות אחרות ובראשן יצירת קשר עם הקהילה היהודית והדרכת צעיריה. במסגרת זו הוא מקים בחוראמשאר כיתות להוראת עברית ואח”כ גם באבדאן, בסיועם של חבריו הישראלים ושלמה שהרבני, בנו של רב העדה.

שלמה שהרבני: התחילו ללמד ואחרי כמה חודשים, הילדים באו ואמרו הנה בוא תשמע. בא מוצאי שבת והנה כל הילדים שורות שורות והתחילו לשיר “הבה נגילה” “מה טוב ונעים שבת אחים גם יחד” אז גם אני למדתי שמה אצלם. עבר כמה זמן, הילדים למדו ולקחו אותם למועדון של ארצישראלים אז התחילו ללמד אותם התעמלות, קבוצות קבוצות. כל זה אני מדבר אתך על מה שמאיר ייסד.

תוך כדי שהותו בפרס מבקר מאיר בינט גם בעירק ובין השאר הוא מבקר אצל משפחתה של אשתו הראשונה של סבו (מרים לבית פתאל – מ.ב. ד). מפגש זה מוליד ברבות הימים את האגדה שמאיר בינט הוא ממוצא עיראקי למחצה.

לקראת סיום שהותו באבאדאן כבר ניכרים תוצאות המאמץ שהשקיע בקרב צעיריה.  בטו’ בשבט תש”ה הוא מארגן טקס רב רושם של הכנסת קבוצת ירדן לתנועת הנוער החלוצי וכותב מנשר:

“כל ילד עברי בעולם שקול היום כעשרה, כי אבדו לנו, לעם היהודי מיליונים נפשות יקרות. עליכם, הדור הצעיר אשר בו היד הטורפת לא נגעה, עליכם יהיה מוטל התפקיד לבוא לעזרת עמנו הנרדף זה אלפי שנים. יום אשר בו הנכם נכנסים לתנועה הציונית להיות עם חופשי על אדמתו, אדמת ישראל. יום גדול הוא בחייכם… רבות ייתבע מכם עוד לעשות. בתור מדריככם וחברכם, אני מאחל לכם הצלחה בדרך זו.   שאו ברכה וחזקו ואמצו!  מאיר”   29.1.1945

כחצי שנה לפני שהוא חוזר לארץ ישראל, מזמין עצמו מאיר ואת חבריו לסדר פסח כהלכת יהודי איראן אצל משפחת שרהבני.

שהרבני: אנחנו מתחילים את ההגדה של פסח, גמרנו את ההגדה התחילו לשיר שירים עבריים. בסוף התחילו לשיר רד הלילה, שיר בוקע לשמים, ממש היה בוקע לשמים. אחר כך את בינט לא ראיתי. רק אחר שייסד לנו את התנועה הציונית, וגמרו את העבודה שלהם וחזרו לארץ ישראל, נשארו התנועה הילדים מה שהוא ייסד. לא עשו שום דבר. מתי היה בהם צורך, מתי שהעלייה מעיראק, מבגדד התחילה להיות.

1946. מאיר בינט חוזר לארץ ישראל, וכחצי שנה הוא עובד כמנהל עבודה במפעל המכונות “אלווטור” בתל-אביב. אך עד מהרה הוא יוצא שוב, הפעם לאנגליה. לכאורה הוא נוסע ללמוד שם, אך נראה כי גם הפעם הייתה זו שליחות, כי שהחלה חושדת אחותו רות:

רות יונס: אנחנו רצינו, אני רציתי שהוא ישאר, הוא למד אלקטרוניקה וזה הוא יכול לעשות בטכניון, בעצם הורי, כשהוא עוד היה בגרמניה. התקשרו עם הטכניון, חשבו עוד שיוכלו לשלם, והוא היה מועמד, עוד מגרמניה. טוב זה לא הלך, לי יש רושם שהוא נסע לליברפול חצי בתפקיד.

– באנגליה לומד מאיר אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס, וכפי שסיפר לנו אחד מבני הנוער הציוני שהדריך בליברפול הסמוכה, הוא היה מתאמן בבית הבונים שם. הוא היה קולט שידורי מורס באנגלית ממוסקבה ומפענח אותם במהירות של 60 מילים לדקה, מזהה את השדרים השונים לפי אופי שידוריהם, את המקומות שמהם שידרו. בנוסף על כך, שהוא מדריך בני נוער הוא גם “חוטף” כמה מהם כעולים לארץ ישראל. ואם לא די בזה – הוא גם מקים מקהלה ומדריך אותה. באותם ימים הוא פוגש שליחים שונים של ההגנה ובהם גם איש המוסד לעליה ב’, וכיום החטיבה לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי – בכור אורי טהון:

אורי טהון: הייתה לי חברה ולו הייתה חברה והן במקרה היו אחיות.

אנגליות?

אנגליות.

איזה רושם הוא הותיר בך אז?

קודם כל הוא היה מבוגר ממני באיזה עשר שנים. הוא היה בחור שאהב מוסיקה, בחור שהתעניין בכל נושא, בחור שכתב בלי סוף. אם אני לא טועה הוא גם היה איזה זמן עיתונאי של עיתונים בגרמניה. פעם ראשונה בימי חיי בתור פלמחניק שבא לעולם הגדול אז הוא גרר אותי לשבת על הבמה מאחורי התזמורת שניגן יהודי מנוחין ומרוב זה שמצא חן בעיניו המנגינה הוא ניגש אל מאחורי הבמה והודה למנוחין. זה היה מאיר.

היו לכם שיחות בנושאים פוליטיים חברתיים?

הוא לא היה בשליחות או במסגרת של ההגנה של הישוב המאורגן, אבל היו לו דעות די מגובשות שאין לנו דרך אחרת אלא לחיות באזור הזה כחלק ממנו.

נראה כי מאיר הצליח כבר אז להסתיר את מטרת שהותו באנגליה והוא מניח לחברו ל”גייס” אותו לשירות המוסד לעלייה ב’.

טהון: כאשר ידעתי את החיסרון שיש למוסד באלחוטנים ואנשי קשר, הצעתי שיצטרף וכאשר הוא הביע נכונות, לקחתי אותו ללונדון ששם הייתה תחנת חוף של הקשר ובראשה עמד צביקה בית-דין ושי בנטוביץ ואורי לובראני ותמי עוז-קידרון. והכרתי אותו לצביקה והוא בדק אותו וראה שהוא יודע מה שהוא עושה וכך הוא גויס.

-לא בדיוק. הוא מגיע אמנם אל תחנת החוף בלונדון, אך אינו מגלה לאנשיה לשם מה. גם הם מאמינים כי הוא, כשאר הסטודנטים, איננו יודע מהי בדיוק אותה קומונה-דירתית, כפי שמתארת אותה שושנה בנטוויץ, כיום ד”ר שושנה קיני מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע:

שושנה בנטוויץ-קייני: הכיסוי של הדירה היה דירת סטודנטים ישראלים. קראנו לזה אז לא ישראלים אלא ארץ ישראלים, והסיבה האמיתית הייתה שצביקה הביא מקלט בלי משדר, בעל עוצמה גדולה, החביאו אותו בארון וכל לילה בשעה אחת וחצי היינו מקיימים קשר עם הארץ. הקשר היה חד- סיטרי. זה היה מסוכן מדי לשדר משם כי מתחת לאף של הבריטים פחדנו לשדר, אבל זה שימש אותנו לקבל הודעות שהגיעו אז דרך הרשת של “הגדעונים”.

מאיר בינט ממשיך לשחק את משחקו, גם בימים שבהם מקבל האום את תכנית החלוקה ובעקבותיה כאשר קמה המדינה.

שושנה קייני: הדירה התפרקה ולא ידעתי איך לשלוח את החפצים שלי שהצטברו במשך שנתיים. פגשתי את מאיר והוא אמר לי אני נוסע ארצה. אמרתי – האם אתה מוכן לקחת טראנק כזה גדול? אז הוא אמר זה בסדר והלכנו יחד לויקטוריה וקנינו מזוודה בלוסט לאנג’, וכל הנסיעה לויקטוריה ובחזרה התבדחנו, ומה תעשה בארץ – אני עוד לא יודע, ומה אני אעשה בארץ. ואחר כך ארזתי את המזוודה ונתתי אותה בידיו, וכשם שהוא לא הגיע לארץ ככה גם המזוודה לא הגיעה. הייתי מאוד מאוד מופתעת שמצאתי אותו באיטליה כעבור חודשיים, כאשר גם אני הגעתי לאיטליה.

הפגישה הייתה בתחנת החוף של מילנו, ששכנה בעיירה ביאטה, ב- 60 קמ’ ממילנו. התחנה עסקה בקשר וברכש ובראשה עמד אז זכי קייני.

זכי קייני: זה היה צומת דרכים של המוסד לעליה ב’, וחלק מהתפקיד היה לקיים קשר עם המשרדים של המוסד לעליה ב’ במילאנו. המשרדים זה במרכאות כפולות כי הרבה פעמים זה היה אדם שהיה לו חדר במלון והיה צריך להביא אליו מברקים , לקבל ממנו מברקים, לפענח את המברקים ולהביא מברק קריא לכתובת הנכונה. מה שעוד היה כפוף לתחנה זו הייתה מעבדה לאלקטרוניקה שלא הייתה בוילה שלנו ולא במילנו אלא בעיירה אחרת – מג’נטה. היה מחנה עולים לא רחוק ממג’נטה ושם הייתה ממוקמת המעבדה.

מאיר בינט שובץ לעבוד באותה מעבדה, ועד מהרה היה יד ימינו וצילו של העומד בראשה – רענן רובינשטיין.

רענן רובינשטיין: התנאים היו קשים במג’נטה Magenta, וזו הייתה חווה של איזה איטלקי ששכרו אותה ששם היו מחסני דלק ותחמושת ושמה העמסנו בדוודים תחמושת וטנט והגופיות היו מאדימות…ופעמים בשבוע היינו נוסעים למילנו לעשות מקלחות חמות ולהיפגש עם איטלקי שהיה מספק לנו משוך נעל ועד תותח ובנוסף ענד מגן דוד מתחת לדש מעילו.

עיקר תפקידם של רובינשטיין ובינט היה לייצר מכשירי קשר לספינות המעפילים, ובמסגרת זו הם פעלו גם בצרפת. תחנת החוף במילאנו הייתה להם מעין בסיס-בית ומשפחה:

זכי קייני: הוא היה אדם נעים הליכות עם נימוס ולבוש אירופי, היא היה רגיש וסנטימנטלי, ואני זוכר שאנחנו אצלנו בוילה היינו נוהגים לעשות קבלות שבת ובאחת מאלו באו רני ומאיר לבלות עמנו, ומאיר בה עם כינור בנרתיק ובשלב מסוים הוציא את הכינור מתוך הנרתיק וניגן לנו.

אלא שגם בנסיבות אינטימיות כאלה לא גילה מאיר לחבריו את פניו האמיתיות ולגבי מרביתם הוא נותר בגדר תעלומה, עד אחרי מותו הטראגי בקהיר, ואפילו במהלך ההקלטות לתכנית זו, כפי שמעיד נחום מנור, העובד כיום במפעלי ים המלח, ונפגש עם מאיר בינט במרסיי ובאיטליה:

נחום מנור: מאיר היה איש מסוגר. גם היום אני לא יכול הרבה להגיד עליו. הוא היה קצת אחר מסוגר. תמיד היה משהו מפריד בינינו. אני הייתי רגיל שאני קצת אחר, והנה מצאתי אחד שהיה עוד יותר אחר. פשוט הוא לא התאים והוא לא השתפר ולא סיפר על עצמו. שיחות מלב אל לב, חבריות ,לא היו בינינו, ותמיד אמרו שהוא “קולד פיש”. עכשיו אני בונה לי שוב את התיאוריה שהוא תמיד היה איש אחר, מושתל, ששמר על זהות אחרת ושאלינו בא כדי שילמד או שיעשה משהו זמני, על אש קטנה, שיעבוד אצלנו. זה מתאים. שאורי גייס אותו …. יכול להיות, מישהו גרם לזה שאורי יגייס אותו.

יום הכרזת המדינה מוצא אותו באיטליה. למחרת הוא מקבל בעיר וארזה תעודת זהות איטלקית. שמו הוא עתה סימון קלוואריה, של לייב וציפה מקובנה שנולד ב- 5.12.1920.

באותה תקופה באיטליה קושר מאיר קשרים הדוקים עם אחת הבנות שהוא מכיר, תחילה במילנו ואחר כך ברומא, תמר גרואג (ז”ל) חברת קיבוץ מענית.

תמר גרואג: בעצם מי שהכיר אותו קצת יותר מיד גילה את הצד הרומנטי – הרצון שלו לחוות דברים מסעירים או שנדמה שהם מסעירים, והוא ידע להפוך גם אירועים קטנים לגדולים. כשהוא מדליק נר לארוחה – היה מוסיף נופח רומנטי. יחד עם זה הוא ידע את ערכו של הכסף, אהב הרפתקה, אבל אני לפחות אינני יודעת עד איזה מידה היה מוכן ללכת אחרי הרפתקאות, אם כי מסתבר שהלך עד למוות.

היו ביניכם ויכוחים פוליטיים?

לא. זה היה מחוץ לתחום חוויותינו. כל החוויות שלנו היו להקים קשר עם הספינות או עם הארץ. עבדנו שעות בלי סוף, באיזה גל עובדים, וקצת הזמן החופשי היה נתון לקשרים רומנטיים או רצנו לשמוע מוסיקה, סרט הצגה, אופרה. משהו…

הוא התעניין באורח החיים בקיבוץ?

בהחלט והיה לי גם הרושם שאיפה שהוא היה אפשר לשכנע אותו לבוא לקיבוץ. עתיד רחוק. כשנבוא ארצה נראה מה יהיה.

תמר, מאיר שושנה, זכי וחבריהם שיצאו בשליחות ההגנה מוצאים עצמם מגויסים לצה”ל, אך תפקידם באירופה מסתיים. הם שבים לארץ, ומאיר בינט, איש חיל המודיעין ממשיך בפעילות שלו בתחומים שכבר קנה בהם מומחיות באירופה, אם באנגליה, אם באיטליה ואפילו בצ’כוסלובקיה. אולם עתה מופנות הפנים למזרח והוא יוצא לגבול איראן-עיראק לארגן את מערכת הקשר.

באותה תקופה, אחרי שהוא חוזר מאחת השליחויות, הוא פוגש בתל אביב צעירה מדרום אפריקה, ג’ין דוידוב. היא מגיעה לארץ בהמלצתו של אדוין סמואל המסביר לה כי בארץ זקוקים לתגבור בתחום המינהל הציבורי. על רקע העניין המשותף שלהם במוסיקה ובנושאים אחרים מתהדק הקשר בין מאיר לג’ין, ובאוגוסט 1950 הם מתחתנים ויוצאים לאנגליה להמשך לימודיו של מאיר. הם שבים לארץ כעבור שנה בקיץ, לקראת לידתה של בתם מיכל. אך איש המודיעין הפעילות החשאית אינו מוכן לפרוש, והוא מחפש דרך להרחיב את תחומיה.

ההזדמנות לכך נקרית בדרכו באותו הקיץ, כאשר הוא שב ופוגש את איש המודיעין אברהם דר, שזה עתה שב ממצרים שבה הקים כג’ון דרלינג את תאי המחתרת היהודיים העתידים להצטלב בפרשת חייו ומותו של מאיר בינט, בנסיבות שעדיין לא התבהר פשרן. אז, באותו קיץ של 1951 לא חלם על כך איש, ודר מוצא במאיר בינט את האיש הנכון לתפקיד חיוני במצרים.

אברהם דר: זה היה אחרי שכבר חזרתי מארץ שהייתה אז ארץ אויב. היה לנו איזה מנגנון קטן ואני פשוט מאוד העברתי את השם שלו והמלצתי עליו והמחלקה שטיפלה בזה היא שעסקה בגיוס שלו.

כלומר ההמלצה שלך הייתה מתוך אותה היכרות עמו?

מתוך אותה היכרות, ואני חושב שלא רק שלא טעיתי אלא שזאת הייתה בחירה טובה מאוד, שהוא היה איש מתאים ביותר. בקלות היה יכול לחזור לנתינות הגרמנית שלו. הוא גם יכל להעלים את הנקודות הישראליות בתוך חייו, והוא היה בעל מקצוע מעולה בכל מה שקשור לאלקטרומכניקה, מכניקה עדינה וחשמל כמובן, והרקע שלו עם חוץ לארץ, עם אנגליה וכו’ אפשרו ליצור סיפור חיים שהעלים את מדינת ישראל ושנתן לו אותנטיות גרמנית. רק מחקר עמוק מאוד בתוך הארכיונים הגרמניים יכל לגלות את המקור שלו שהוא חזר מהארץ לשם. זה רקע שלא היה בנמצא הרבה, והוא התאים לזה.

מאיר בינט מתחיל בהכנות לשליחותו החדשה. הוא איננו מספר על טיבה לאשתו, אף כי היא יודעת כי הוא עתיד לצאת מהארץ במסגרת שירותו הביטחוני, ואולי גם לתקופה ממושכת. עד צאתו עליו לשכלל את הידע שלו בתחום הקשר, ומסתייע בכך בידי מראשוני החייל, הגדעוני הוותיק מוניה אדם:

מוניה אדם: כשהוא ידע לאן שהוא צריך לצאת והוא ידע לאיזו פעילות, או הוא לא יכול היה להגיד לי בדיוק, הוא אמר לי – מוניה עכשיו אנחנו נהיה אצלך בבית יותר משאתה נמצא אצלי. היה בא אלי הביתה והיינו ניגשים למעבדה ומשחקים בכל מיני דברים. שאלתי אותו פעם: תגיד לי בדיוק מה אתה רוצה, אני אעזור לך. הוא אמר לי: מעניינים אותי אנטנות ומשדרים. משדר קטן קטן, מקסימום אפישייאנסי (efficiency ) שאפשר להוציא ממנו כוח מרבי.

בדצמבר 1951 שלושה חודשים אחרי שנולדה בתו מיכל, יוצא מאיר בינט אל התחנה הראשונה בדרך אל שליחותו – גרמניה, שממנה נמלט עם הוריו שש עשרה שנים קודם לכן. כאן היה צריך בן העם היהודי להפוך עורו ולהיות בן העם שהפנה עורף לערכים תרבות והומניות. כאן היה עליו, יהודי שבני עמו הושמדו, לרכוש לעצמו זהות של גרמני, בן “גזע האדונים” שקם על עמו. את המפגש המחודש עם מולדתו השנואה הוא מתעד במכתבים שכתב אל אשתו ובתו:

13.1.1952. בשבוע שעבר הייתי בגרמניה. פחדתי מעצמי, זכרונותי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים… ואז זלגו דמעות על השלג, והן השאירו סימנים קטנים עגולים. היבטתי בהם, כל הזמן הבטתי, ואז לפתע חדרה מחשבה ללבי – כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה.

22.1.1952. הנה אני פוסע בין ההריסות של נעורי, בפינה הזאת היה בית שפעם בשבוע הייתי בא אליו לשיעור בכינור, ובפינה הזאת היה הבית שבו היכו אותי, והבית שגרנו בו עודנו ניצב, רק שלושה רבעים ממנו. אני שונא את העיר הזאת. כאן פגעו בי, כאן התנסיתי בשנאה, ואני משיב אותה עכשיו, מנה אחת אפיים.

25.1.1952. אתמול כבר לא יכולתי להביט עוד בפני האנשים כאן, וחיפשתי מקום לשאוף אויר צח. הלכתי לביתו של בטהובן ועמדתי לפני כתב היד של הסימפוניה התשיעית…ודאי עמדתי שם זמן ארוך כי כשיצאתי כבר היה חשוך. הרגשתי טוב יותר. בפעם האחרונה הייתי שם כשהייתי ילד בן 12…

לשומר הניצב בביתו של בטהובן, בבון, הוא מעיר כי מוזר שכתב היד ובו מילותיו  של שילר “כל בני אנוש אחים המה” (פרק אחרון, הסמפוניה ה-9, בטהובן – מישל)  נשמר שם במשך 15 השנים שעברו…

10.2.1952. רמת הלימוד ירדה מאוד בגרמניה, בעיקר ככל שהדבר נוגע למדע..בכך נדמה לי, טמונה תבוסתו האמיתית של “גזע האדונים…פגשתי את העבר וזכרונותי בערו במהלך הפגישה…ידעתי כי חשבוני הפרטי עם גרמניה יושב. אני יכול לעבור עתה במונסטרפלאץ Münsterplatz ולהגיד שלום לבטהובן בחיוך על שפתי, והוא – התאמיני- עונה לי בחיוך.

אך מאיר בינט לא יצא לגרמניה לבוא בחשבון עמה ועם עברה. היה עליו לבסס את זהותו הגרמנית, כמקס בנט, יליד העיר מנהיים. בה בעת הוא מתחיל לקשור קשרים עם חברות יצוא המחפשות נתיבים למדינות רחוקות ובראשן מצרים ולבנון, ומקבל על עצמו לייצגן. אחת לאחת נערמות בתיקיו ההצעות המפתות של סוחרי גרמניה, שעמן הוא מתחיל לקשור את מערכת הקשרים המסועפת שלו במצרים. הישגו הגדול ביותר הוא נציגות מפעל “לאופנברג” לייצור גפיים תותבות. באמצעותה הוא יפלס את דרכו אל הצבא המצרי שמפקדיו מחפשים דרך לשקם את אלפי החיילים, נכי המלחמה נד מדינת הציונים. העובדה שהוא עצמו היה נכה (הייתה לו רגל אחת מעט קצרה מהשנייה, ראה הסבר של רות אחותו בתחילת המסמך) סייעה לו לשכנע את בעלי שיחו, גרמנים ומצרים שהאמינו כי נפצע במלחמה כששירת בצבא הרייך השלישי. אך לא פחות מזה סייעה לו עצמו: שליחותו למצרים תשלב את הערכים שבהם האמין – שירות למדינה שלו מזה, ושירות הומניטרי לאויביה הנכים מזה.

-מועד יציאתו למצרים קרב, אך לפני כן הוא מתנסה בגרמניה בשתי חוויות מיוחדות המחזירות אותו ולו רק לשעות ספורות אל עברו האמיתי. החוויה הראשונה הייתה כאשר הלך לקונצרט של תזמורת רדיו הסן. היצירה המרכזית היית הקונצ’רטו לכינור של ברהמס, והסולנית הייתה אידה הנדל.

את התוכניה של הקונצרט שולח בינט אל אשתו ובתו ועל גבה הוא כותב:

5.3.1952. הלכתי לשם הלילה לראות פנים יהודיות – וזה הפך להיות חג בלתי צפוי, חוויה עשירה של מוסיקה שחיכיתי לה זמן רב. מבעד לצעיף של דמעות ראיתי את אידה הנדל, היהודייה, בתו של המלך דוד, לא, אני טועה, בתו של שאול, קדה אל מול תשואות סוערות של קהל גרמני – מרחוק, נבדלת, שלווה. בפעם הראשונה חשתי צער על הגרמנים, צער מלמעלה. שום תשואות ליהודי, שום כסף שיינתן ליהודים, לא יסיר את שכבת הסבון שיוצרה מגופות היהודים שנשרפו באושויץ ואשר דבקה בפניהם לאות קין….

מועד יציאתו של בינט למצרים קרב. ואז, כמו בתחושת נבואה, הוא מרגיש צורך דחוף, אולי אפילו מסוכן, לחוות עוד פעם אחת את יהדותו. הוא מחפש דרך להסב אל שולחן הסדר בחג הפסח ומוצא עצמו משתתף בסדר הגדול של היהודים המשרתים ביחידות הצבא האמריקני החונות ליד פרנקפורט. הסדר מתקיים בקזינו הניצב על אדמותיו לשעבר של הברון רוטשילד, סמוך אל בית העלמין היהודי ההרוס. וכאשר הכל מגיעים אל פרק אליהו הם פורצים בשירה אדירה שהפכה להיות עבורו, ועבורם המנון לאמונה היהודית והפגנה נגד עברה הקרוב של גרמניה.

 

כנראה שאין דרך חזרה – תחילת השליחות והמחדלים

ב- 12.4.1952 יוצא בינט מגרמניה מצויד כהלכה בדרכו למצרים, בשליחות חשאית של המודיעין הישראלי כפי שמתאר אותה אברהם דר.

– הכוונה הייתה שיהיה שליח שלנו שם, להכיר כדי לקבל דיווח על השוטף, להגיע לקשרים חברתיים, להגיע באמצעים כלכליים לכל מיני מקורות, כאשר האויב היה באותו זמן המשטר של פרוק ולא מצרים. לקחו בחשבון כמובן שאם יווצר מצב מלחמה, אז איש מודיעין, תושב במצרים יכול להועיל הרבה יותר אם יצטרכו אותו, אם יצטרכו אותו הרבה יותר – אז נגייס אותו לזה.

– אפריל 1952 – מטוס סוויסאייר נוחת בקהיר. בנוסעים המגיעים בטיסה ישירה מציריך נמצא גם נציג חברת הפרוטזות הגרמנית פון לאופנברג ונציגן של סוכנויות יצוא גרמניות, מקס בנט. לאחר שהוא עובר את ביקורת הדרכונים הוא יוצא עם מלווהו אל זירת פעילותו בשנתיים וארבעה החודשים הבאים שבמהלכם יהיה למעשה מרגל ישראלי בארץ האויב הגדולה – מצרים.

הצורך לשגר מרגל גרמני דווקא נובע מתמונת היחסים לגרמנים, כפי שמתאר אותה האיש שעמד אז בראש שירותי הביטחון, איסר הראל:

איסר הראל: אחרי המפולת היו גרמנים ופושעי מלחמה נאצים לשעבר שחיפשו מקלט מפני החוק הגרמני או גם מזעמם של יהודים. בכל אופן הם נקלטו באופן יוצא מן הכלל במדינות ערב, לא רק במצרים, בכל מקום גם בסוריה גם בעירק, אבל במצרים הם נקלטו באופן יוצא מן הכלל גם במשטר שהחליף את פארוק. הם נקלטו בצבא בתור מומחים צבאיים, הם נקלטו במודיעין בהסברה כמו הפושע הנאצי הידוע לשמצה פון לרס ואחרים. הם נקלטו יפה ואפילו אני יכול להרחיק לכת עוד שגם במשטר החדש של גרמניה של אדנאוור, כשהיו צריכים לקבוע את האופי של הנציגויות הדיפלומטיות של גרמניה החדשה כביכול במדינות ערב, הם הבינו שכדי לרכוש את אמונם והאהדה של המצרים הם צריכים לשלוח אנשים לפי טעמם, והיו אלה אנשים בעלי עבר נאצי ואחרים שידעו עליהם שהם עומדים בצד הנכון של הערבים במאבק שלהם נגד ישראל.

מדינה ששולחת סוכנים באותה תקופה למצרים, מה סוג המידע המודיעיני שהיא מצפה לקבל?

טוב אז היו כל מיני סוגים. קודם כל לדעת על הכוונות האסטרטגיות נגד ישראל כמובן, וגם מה כוח של הצבא, מה כוחה של התעשיה הצבאית, מה הן הפעילויות של הגורמים האנטי ישראלים המובהקים כמו הקהילה הנאצית והתעמולה, מה נתינתם של המצרים לפושעי מלחמה מובהקים, כל זה עניין את המודיעין הישראלי. אבל אני אומר: ההדגשה הייתה על הצבא כי מיד אחר מלחמת השחרור היה ברור שהמצרים באותה תקופה יחפשו את ההזדמנות להגיע לסיבוב נוסף נגד ישראל.

מלכתחילה נקבע כי מאיר בינט יהיה “זאב בודד”, במצרים, ולא יהי לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל, וגם לאם עם חוליות המחתרת שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את מאיר בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים הקשורים בשתי החוליות, והוא מתבקש להעביר לרשותם כסף, ואף לתהות על קנקנם. זאת הוא נדרש לעשות מיד ובאמצעותה של צעירה שגויסה לעבוד עם אברהם דר כאשר הגיע למצרים כג’ון דרלינג. שם הצופן שלה היה אז “קלוד” – מרסל ניניו.

מרסל ניניו: אני חיכיתי לבואו של מישהו שקראו לו אמיל. לא ידעתי מה שמו של הבן אדם שיגיע, והוא הגיע בתחילת 52 בחורף, נפגשנו בבית קפה לפי יוזמתו. לי לא היה קשר את אבל הוא יצר קשר אתי ונפגשנו. יצרנו קשר עוד פעם בתקופה ההיא ואחר כך הוא נסע וחזר בדיוק אחרי המהפכה.

בינט מבקש ממרסל ניניו להסדיר לו פגישה עם אנשי החוליה באלכסנדריה, והפגישה מתקיימת כך שאנשיה אינם רואים אותו. לעומת זאת מראיין בינט את מאיר זעפראן המבקש להשתחרר מחברותו בחוליה של קהיר. לפי המלצת בינט נענית בקשתו של זעפראן, עובדה שתסייע לו מעט כאשר ייגזר דינו לתקופת מאסר קצרה יותר משל חבריו שנמשכה פעילותם. בינט גם מגיע למסקנה כי יש להוציא את מרסל עצמה ממצרים, ובינתיים הוא מורה לה לנתק מגע עם חבריה. לימים כאשר ינסו לאתר כיצד נתאפשרה נפילתו של בינט בידי המצרים, יהיה מי שיצביע על הקשר הזה עם החוליות בקהיר ובאלכסנדריה כטעות ראשונה בשרשרת הטעויות של המודיעין בארץ, כפי שמאשים אברהם דר:

דר: ההפתעה שלי אחר כך הייתה אחרי שהוא נפל ונתפס. שלקחו אדם כזה שהוא נחשב לעוצמה להגיע לדבר כזה וערבבו אותו בדבר כזה להביא שירות אדמיניסטרטיבי-כסף ליחידה אחרת שהייתה שמה, שלא היה לה קשר אתו ולא היה צריך להיות לו קשר, הוא לא היה צריך לעזור להם. הם לא היו צריכים להסתייע על ידו, זה אחד הדברים שנראה לי מחוץ לכל פרופורציה.
ולא הצלחתם גלות איך זה נעשה?

לא, אני גיליתי שזה נעשה…. אני מתאר לעצמי שמישהו נתן את ההוראה, אחד האחראים עליו. הוא היה שייך לאותה יחידה, אבל שמה היו חוליות נפרדות, אבל לו לא היה שום קשר עם זה.

על טעות אחרת מספרת ג’ין בינט, שבאותם ימים לא הייתה אמורה לדעת היכן פועל בעלה:

ג’ין בינט: בערך בסוף אפריל, בתחילת מאי הוא כתב שלא כדאי לי להשתמש בשם עברי של הילדה אלא בשם לועזי ולא לדבר אליה עברית ושאני אקבל הסבר יותר מאוחר. לפני שהצלחתי לקבל את ההסבר הגיע מכתב מאנגליה עם מעטפה ממכתב עם בולים ממצרים – והבנתי.

ועוד טעות זמן קצר אחר כך: המודיעין משכן בדירתו של בינט בתל אביב את ד”ר משה מרזוק, השוהה בישראל לצרכי אימונים. ועם זאת יש להדגיש כבר עתה, נפילתו של בינט התאפשרה בסופו של דבר כתוצאה מטעות חמורה יותר כפי שיסופר בהמשך. בשלב הזה נחזור אל שליחותו של בינט במצרים.

אמצע יולי 1952 –

בשלושת החודשים של שליחותו הוא יוצר את הקשרים החיוניים שלו עם תעשיינים וסוחרים, ובעיקר עם ראשי הצבא ובהם גנרל מוחמד נגיב שבאותה תקופה מכהן כראש האגודה למען נכי כמלחמה.

ב- 18.7 הוא יוצא מקהיר לאירופה ונפגש עם אנשי הקשר שלו בפריס. בפריס הוא שומע על ההפיכה הצבאית במצרים המדיחה את המלך פרוק. בראש ההפיכה ניצב מכרו נגיב המתמנה לעמוד בראש השלטון החדש. למחרת ההפיכה ב- 24.7.1952 משגר בינט מברק קצר מפריס אל נגיב “איחולים למינוי החדש, בהערצה ובכבוד, מקס”

ב-5.8.1952 מגיע בינט לישראל. הוא מתלונן באוזני הממונים עליו על עובדות שונות הנוגעות לשליחותו, בהן דברים הנוגעים לכיסוי הגרמני שלו, אך בעיקר הוא מתלונן על הקשר שנאלץ לקיים עם אנשי החוליות היהודיות במצרים. הוא מתנה את שובו לשם בתיקון המעוות, ורק אחרי שהובטח לו הדבר הוא נאות להמשיך. אז הוא גם מגלה לאשתו ג’ין את האמת, והיא מחליטה להצטרף אליו בשליחותו יחד עם בתם. אז גם שב מאיר בינט ופוגש את ידידו-מדריכו מוניה אדם.

מוניה אדם: בנינו את המעגלים האחרונים של מעגל שמקשר בין המשדר לאנטנה. אנטנה שלא תמיד אתה יכול לדייק באורך שלה. אנטנה מסויימת אתה מחבר אותה למשדר ואז אתה מכוון בצורה כזו של מקסימום החוצה.

-והיסקת שזה ב- ?

– מכונית.

– מכונית?

– כן.

בינואר 1953 יוצא בינט בחזרה למצרים, וזמן קצר אחר כך עוזבת ג’ין את הארץ עם מיכל-מישל, קודם כל לאיטליה שבה הן ימתינו תקופה קצרה, לפני שיעשו את הצעד הבא בתהליך ההצטרפות אליו. בקהיר הוא שב ופוגש את מרסל ניניו.

מרסל ניניו: בתקופה אחרי המהפכה הייתי יותר בקשר עם מאיר….ידעתי ששמו מקס בינט, הוא אמר לי ואנחנו נפגשנו רוב הזמן אצלו בדירה. הייתה לו דירה באזור מאוד יוקרתי בקהיר. הוא היה מאופק, מחושב בדיבורים שלו, יחד עם זאת במשך הזמן הוא נפתח והיו לנו שיחות מאוד מעניינות וזו בעצם התקופה שנוצר בינינו קשר מאוד ידידותי.

מה היו נושאי השיחה?

הרבה נושאים, דיברנו על ספרות, על מוסיקה, על הבת שלו, על התנאים בארץ, וזה היה זמן הצנע אני זוכרת. לא היה מה לאכול, הוא אמר לי פעם שהבת שלו אכלה חתיכת עוף, נתנו לה עצם עם עוף. הוא קיבל אז מכתב. אני לא יכולתי לתאר מה זה צנע – במצרים היה שפע כזה שלא יכולנו לתאר מה זה צנע.

סוף החלק הראשון.