פרקי “תעודת זהות”

חלק שני : שליחות ונפילה.

סיכום החלק הראשון: מאיר בינט נולד ב-1917 וכשמלאו לו 18 שנים הוא עולה עם הוריו מגרמניה הנאצית לארץ ישראל. ב-7 השנים הראשונות הוא עוסק בעבודות שונות ומצטרף להגנה, ב- 1942 הוא יוצא לאיראן מטעם סולל בונה, שם לצד עבודתו בחברת הנפט באבאדאן הוא מייחד זמן רב להדרכת צעירי העדה היהודית, וממשיך בכך גם באנגליה, שאליה נסע כדי ללמוד בבית הספר הצבאי לאלחוט.

ערב הכרזת המדינה מצטרף בינט למוסד לעליה ב כגדעוני העוסק בענייני קשר, ואף משתלב בפעולות נוספות הקשורות ברכש ומשימות אחרות. ב- 1949 הוא יוצא שוב לאיראן, מקים תחנת אלחוט סמוך לגבולה עם עיראק, ולאחר נישואיו לג’ין דוידוב באוגוסט 1950, הוא שב עמה לאנגליה להמשך לימודיו. כעבור שנה, אחרי שובם לארץ, לקראת לידתה של הבת מיכל, מתגייס מאיר בינט למשימתו האחרונה – מרגל תושב במצרים. ההחלטה לשגר אותו לשם מתקבלת בהתחשב ברקע שלו, המאפשר לו לפעול במצרים כגרמני, נציג יצואנים מגרמניה ובכם מעל פרוטזות ולחדור אל השלטון המצרי.

6.2.1953 – מתוך דברים שכתב מאיר

חל שינוי עמוק בארץ הזאת מאז שהגעתי לכאן לפני שמונה חודשים. לא שינוי פיסי אלא שינוי פסיכולוגי. האדם הפשוט ברחוב, החייל, מלאים תחושה של גאווה חדשה ושל מטרה….היום ראיתי את נגיב במרחק כמה מטרים ממני, בהלוויתו של קצין מצטיין בצבא מצרים. אני זוכר שנגיב סיפר לי על הקצין הסודני הזה שהצטיין במלחמה נגד הישראלים. הוא היה ידידו הקרוב, והיום ראיתי אותו מלווה אותו לאט, לצלילי מרש האבל של שופן. נאבקתי בדמעותי ודיכאתי את החנק בגרוני.

16.2.1953 – מתוך דברים שכתב מאיר.

קהיר עתה במוקד ההתעניינות. שליחים באים ויוצאים וכמובן שכל פגישותי עם כל האנשים החשובים מתבטלות ברגע האחרון או נדחות מיום ליום. השליח הגרמני עשה כאן מהומה. למרות שאין להכחיש כי יש כאן ידידות מוצקה בין שתי הארצות, לא יהיה אפשר להימנע מקיפאון בגלל עניינים של יוקרה. בריטניה תפסה את המצב כהלכה וניצלה אותו לטובתה… כאן ניתנת לי ההזדמנות לנשום את ההיסטוריה של ימינו, כשהיא דחוסה לתוך יורה (קלחת) רותחת עתיקת יומין המייצגת שלווה ותרבות, וזו אולי החוויה הרומנטית ביותר שלי. בכלל, יש בהחלט רוח חדשה במצרים. המתינות ובה בעת ההתלהבות עוצרת הנשימה של מצרים החדשה, אלה הן עובדות שהעולם הנוצרי יכול ליטול מהן דוגמה.

מאיר בינט מוצא עצמו מתעניין יותר ויתר בגורלה של מצרים, והוא שופע רעיונות כיצד לנצל את משאביה. סיוריו הרבים מגלים לו, לצד עובדות אסטרטגיות שעליהן הוא מדווח ארצה, גם אפשרויות ייחודיות לשיפור רמת החיים שם.

בתשעה במרס לפני שהוא יוצא לרומא לפגוש את ג’ין ומישל, שולח בינט אליהן גלויה מיוחדת ובה רק משפט אחד “זה עתה פגשתי את הגנרל”, ועל גבי הגלויה, בערבית ובאנגלית, חותם הגנרל עצמו – מוחמד נגיב. הצלחתו להגיע אל הצמרת, והצלחתו לבסס לעצמו מעמד בקהיר, מביאה עמה גם מינוי חשוב בסוכנות חברת פורד.

ברומא הוא מעביר את ג’ין ומישל לגרמניה, לסיום הכשרתן הגרמנית, לפני שיעברו למצרים.

ב-2 בספטמבר מפרסם העיתון הגרמני “זיג אונד ריין” מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכז מופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי. בתחילת נובמבר מוזמן בינט לטקס הנחת אבן הפינה של המרכז לשיקום נכי המלחמה. על פי התכנון, עתיד להיבנות בו גם מרכז להתאמת אברים, פרי רעיונו ויוזמתו של בינט, נציגו של פון לאופנברג הזקן. עתה יכול בינט להעביר את רעייתו ובתו מגרמניה לקהיר, ובסוף 1953 בן מגיעות לדירתם, סמוך לג’זירה קלאב היוקרתי. מישל לומדת בגן הילדים של המומחים הזרים, וג’ין מתערה בחברתם יחד עם בעלה.

ג’ין בינט: הגרמנים הביעו הרבה סקרנות כלפי מה שקורה בישראל ומה שמתרחש שם. הגרמנים שהיו במצרים היו נשי מדע, תעשיינים – אנשים שהיו תעשיינים לפני מלחמת העולם השניה כמו קרופ והמושג של ישראל מאוד סיקרן אותם אמרו – לו יכולנו להסתכל מהצד השני של הקיר…

עם המצרים נפגשתם?

אלה שנפגשנו אתם היו אנשים שמאיר עבד אתם, אנשי בטחון מצרים, אנשים שסיפקו את השירותים הביטחוניים המצרים ואני מצאתי שהם היו מאוד חביבים.

מאיר דיבר על נגיב? איזה רושם הוא השאיר?

הוא אמר שהוא היה איש מאוד צנוע ושהוא באמת דאג לטובת העם שלו.

הוא התייחס לנגיב בהקשר של ישראל?

הוא חשב באותו זמן שעם בן אדם כמו נגיב אפשר להגיע להסכם.

נגיב הודח בפברואר 1954, אך כעבור חודש נאלצת הכת הצבאית להחזיר את נגיב לכהונתו, בלחץ העם המצרי המעריץ את גיבור המלחמה שלו. אלא שברור כי נגיב הוא ראש המדינה למראית עין בלבד, וכי רוח חדשה מנשבת במצרים והשליט האמיתי הוא גמאל עבד אל נאצר. עיקר מעייניו באותה תקופה לסלק את הבריטים ואת בסיסיהם שלאורך תעלת סואץ. את התמונה המתקבלת באמצעות דווחי העיתונות מעמיק בינט ומשלים את החסר למודיעין. יודעי דבר מספרים כי מפקד המודיעין אז, אלוף משנה בנימין גיבלי, נשא את תמונתתו של בינט בכיסו, והיה שולף אותה בגאווה לפני יודעי סוד. באותה תקופה ממשיך בינט ומסתייע במרסל ניניו.

מרסל ניניו: אנחנו היינו נפגשים במקומות מסוימים שהיינו מחליטים ואף פעם יותר לא בבית. זה היה שלב הביניים שהיה ב-1953 ועד שאני נתפסתי. זו הייתה השיטה – הוא היה מטלפן, היינו נפגשים. היינו ביחד חצי שעה. נפגשנו באיזשהו מקום ואחרי זה לא ראיתי אותו לפעמים 3 חודשים, 4 חודשים, תלוי בצורך להיות בקשר.

בנקודה הזאת נכנסת לתמונת המודיעין הישראלי במצרים דמות חדשה: אברהם זיידנברג הוא אברי אלעד הוא “האדם השלישי” במה שיתפתח להיות “הפרשה” או “עסק הביש” – אותה סדרת אירועים במצרים שהביאה לנפילת ממשלות ואישים בישראל, הדחת קצינים בצה”ל, ועדות חקירה ומחלוקת פוליטית-צבאית שלא נפתרה עד כה באופן חד משמעי. ניסיון לשחזר את מהלך האירועים ההם חייב להיחשב גם היום כצירוף של פיסות מידע חלקי. גיבלי שומר על שתיקה, ובלי חשיפה של מסמכים, אם לא הושמדו בשעתו, אי אפשר לטעון כי זו התמונה השלמה והמדויקת. בכל זאת, הנה בקצרה התיאור של הפרשה ההיא, כפי שהתרחשה במצרים:

סוף יוני 1954, אברי אלעד מגיע לקהיר בפעם השלישית בשם הכיסוי פאול פראנק. שם הצופן “רוברט”. הוא יוצר קשר עם חברי החוליות בקהיר ובאלכסנדריה ומפעיל אותם 3 פעמים: ב-2 ביולי באלכסנדריה , ב- 14 ביולי באלכסנדריה ובקהיר, וב – 23 ביולי, יום המהפכה. בשני המקרים הראשונים הונחו מטעני תבערה ובפעולה השלישית מטעני נפץ. כל המטענים אולתרו. המקומות שבהם הונחו: בית הדואר המרכזי באלכסנדריה, הספריות האמריקניות באלכסנדריה ובקהיר, תחנת הרכבת בקהיר ובתי קולנוע באלכסנדריה ובקהיר. בעקבות תקלה, אך בנסיבות המצביעות בבירור כי הבולשת ידעה מראש על הצפוי ב- 23 ביולי, נעצרים שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דאסה. ברדיו דמשק מתפרסמת ידיעה כבר ב- 25.7 ולפיה המצרים עצרו 6 ציונים. במצרים עצמה מתפרסמת ידיעה על מעצר השלושה רק ב- 28.7 . כעבור שלושה ימים נעצר גם שמואל עזאר. נעצר גם מאיר מיוחס שלא היה לו קשר לפעולה וקשריו עם התא באלכסנדריה נותקו שנה קודם לכן. כעבור כמה ימים, ב- 7.8 ורק אז, עוזב אברי אלעד את מצרים. ביום שעזב עצרה הבולשת את ד”ר משה מרזוק. המצרים עוצרים עוד את מאיר זעפראן שפרש מפעילותו, אלי נעים וצזאר כהן שלא נטלו חלק בפעולות.

עוד צעיר שנעצר אך שוחרר בדרך נס, אלי כהן, שאלעד ידע על קיומו וחשב שהוא האלחוטאי של הרשת. כך ניצל למעשה האלחוטאי האמיתי ועוד שני חברים בתא באלכסנדריה. אלעד לא ידע על קיומם. אך הוא ידע כי בקהיר פועלים עוד שניים: “אמיל” ו”קלוד”, מאיר בינט ומרסל ניניו שבסופו של דבר נופלים גם הם בידי התולשת, אף כי לא היה להם שום קשר עם החוליות ועם הפעולות שלהן על פי הודאתו של אלעד. עוד אדם שלא היה לו קשר לעניין, ויקטור קרמונה, נמצא תלוי בדירתה של ידידתו מרסל ניניו. המצרים טענו כי התאבד. עדויות שונות סותרות טענה זו. ב- 28.7 מטלפן מאיר בינט אל מרסל ניניו, וכשהוא מבין שאיננה יודעת דבר, גם הוא אינו מדבר על כך.

מרסל ניניו: באוגוסט הוא טלפן אלי ושאל אותי מה שלומי, ואמרתי לו בסדר, כי זה היה במשרד ואי אפשר לדבר בגלוי במשרד; והוא אמר לי את רוצה להיפגש אתי, ואמרתי לו השבוע אני לא יכולה, אני נוסעת, אז טוב כשתחזרי ניפגש, אני אהיה בקשר אתך.

לאשתו ג’ין הוא אומר רק, באנגלית these are our people, אלה משלנו, או אלה בני עמנו. למחרת טסות ג’ין ומישל לציריך, בהתאם להוראת רופאה של ג’ין, עקב סיבוך רפואי שנתגלה (יצאנו ב- 27.7.1954 ) בתחילת יולי. כרטיסי הטיסה והמלונות באירופה הוזמנו עוד ב- 13.7. ואף נקבע כי אמה של ג’ין תגיע לאירופה מדרום אפריקה. לפני הטיסה מוסר בינט חומר חסוי לרעייתו כדי שתתן אותו לאיש הקשר שיפגוש אותה בציריך. מאיר עצמו אמור היה לטוס לאירופה כעבור שבוע או שבועיים, ואף הזמין עבורם כרטיסים לקונצרט שיהיה בסוף אוגוסט בזלצבורג. אף כי אינו מגלה לה סימנים לדאגתו, הוא רמז משהו לאשתו.

ג’ין בינט: לא היה קשר. זה הוא אמר לי. שמשהו לא בסדר עם הקשר. שמישהו ישראל גלאנד יפגוש אותי בציריך עם ההחלטה או עם פקודות שהוא צריך לצאת ממצרים. חיכיתי בציריך 10 ימים וישראל גלאנד לא הופיע.

במשך הזמן שחיכית בציריך, היה לך קשר עם מאיר?

אני קיבלתי שלושה מכתבים.

לפי כל הסימנים נראה כי בינט לא קיבל שום הנחיה מישראל כי עליו לצאת ממצרים, והוא עצמו לא חשד שהבולשת תגיע אליו. הידיעה על המעצרים הראשונים בקהיר מדליקה אור אדום בתל-אביב, וחיל המודיעין מחזיר לתמונה את אברהם דר, שלמד אז בירושלים.

אברהם דר: לא ידעתי מי נתפס, לא ידעתי כלום. אבל אני כבר יצאתי לאירופה ודיברתי אתו, שיידע שמשהו לא בסדר, אבל הוא הגיב בדרך מאוד בטוחה שהכל אנדר קונטרול.

כאן יש להדגיש – בלי שייחשפו המסמכים שהובאו מקהיר, אם הם עדיין קיימים, אי אפשר לקבוע היום את התאריכים המדויקים למעצרם של מרבית האנשים ובעיקר של בינט וניניו. ריחוק הזמן והתנאים הקשים גורמים לא אחת לשיבוש בתאריכים. מכל מקום, בסוף השבוע הראשון של אוגוסט כשהיא בנופש אצל קרובי משפחה, נודע למרסל ניניו גורל חבריה. בשובה לקהיר קובע בינט את הפגישה עמה, אלא שהיא נעצרת שעות ספורות לפני מועד פגישתם. מסכת עינוייה של מרסל ניניו מתחילה, ובמהלכם היא מנסה לקפוץ מחלון תא החקירה. על פי עדויותיה בארץ אחרי שחרורה מהכלא בקהיר ב- 1968, וכפי שפורסם בספר “מבצע סוזאנה” שכתב אביעזר גולן מפיה ומפי חבריה, היה מאיר בינט נושא החקירה האחרון של מרסל ניניו וכל מה שסיפרה לחוקריה היה כי נהג לבוא במכונית לפגישותיהם. כך הם הגיעו אליו, לטענתם, לאחר שבדקו את כל מוסכי קהיר. לימים נודע לאברהם דר מה אירע אח”כ.

אברהם דר: הם פרצו לדירה, תפסו אותו ועל המקום הפשיטו אותו ואמרו לו שהוא יהודי. הוא הכחיש וקיבל מרות רצח. הצעקות נשמעו בסביבה. עינו אותו והיכו אותו והוציאו אותו בלי הכרה והיה ברור שהוא נעצר.

מעדויות נוספות נראה כי גרסתה של מרסל ניניו שבה האמינה כל הזמן, איננה מביאה בחשבון את האפשרות שהמצרים הגיעו אל בינט עוד לפני שהיא נתפסה. היא לא הייתה היחידה שחקרו אותה עליו, גם ויקטור לוי וגם פיליפ נתנזון נשאלו עליו, ומכיוון שלא ידעו כלל על קיומו, לא העלתה חקירתם דבר. אלא שעם תום חקירתו על בינט, רואה נתנזון בתא המעצר באלכסנדריה עציר לא מוכר. לפי מראהו, הוא לא היה מגולח ודם קרוש כיסה פניו. היה ברור כי הוא עבר “טיפול” רציני. לימים יתברר לנתנזון כי העציר הזה היה מאיר בינט. באותו ערב, או כעבור יום-יומיים , מגלה נתנזון עובדה חדשה: לכלא הגיעה עצירה, הוא לא ידע מי, אבל זו הייתה מרסל ניניו שהובאה לכלא אלכסנדריה למחרת מעצרה, ואז ראתה גם היא את בינט בתא יחד עם מאיר זעפראן. מהפרטים האלה ומפרטים רבים אחרים, הגיע איסר הראל למסקנה כי מאיר בינט, כמרסל וחבריה נלכד כתוצאה מהסגרה של כל מי שאברי אלעד ידע על קיומו. את מסקנותיו על מעשיו של אלעד, אדם השלישי פרסם הראל בספר “אנטומיה של בגידה”.

איסר הראל: גיליתי דבר מזעזע שהוא היחיד שלא נאסר, אבל לא מפני שהיה לו מזל אלא מפני שהיה סוכן של המצרים עוד לפני שקיבל את הפקודה מהארץ להפעיל את הרשת. שאת אומרת למעשה אמנם הייתה לו הרשאה להפעיל אותה, אבל הוא הפעיל אותה על פי הראות המצרים ולא על פי ההוראות שהוא קיבל מן הארץ. כשהוא יצא ממצרים מרסל ניניו לא נעצרה עוד וגם בינט לא, וזה נעשה כדי להבטיח את שלום המקור שלהם, שלא ייפול וגם בינט לא, וזה נעשה כדי להבטיח את שלום המקור שלהם, שלא ייפול החשד. אבל היות ולשקר אין רגלים, הוא אמר לנציג שלי באירופה שמרסל ניניו הקשרית בקהיר, עוד לא נעצרה ואני אטפל בהחלתה. וזה על אדם שאחר כך טען שהוא לא הכיר אותה בכלל. ובכן, הוא הסגיר גם את מרסל ניניו, ולא מרסל ניניו היא שהסגירה בגלל העינויים שלה את בינט, אלא בינט בכלל נעצר יום לפניה, והיו צריכים לעשות הצגה כלפיה. הם היו צריכים כיסוי בשביל האדם השלישי, ולכן כל הסיפור שלהם היה, וזה היה הסיפור אח”כ ל”אדם השלישי” כאילו היא שהסגירה את המכונית ומהמכונית הגיעו אל מקס בנט, בזמן שכשהיא נחקרה בנושא זה הוא כבר היה בידי המצרים.

שאלת אחריותו של אלעד לנפילת בינט והרשת בידי המצרים לא נחקרה ככל הנראה, כאשר עוד היה אפשר לגלות את האמת, גם כאשר נתפס כעבור שנים ונשפט בגין עברות ריגול אחרות.

אברהם דר: לא היה תחקיר עם האדם השלישי, לא היה תחקיר חוץ מאשר המסמכים שהבאנו מהמשפט. זה החומר היחיד שהגיע ואני הבאתי ואני גם לא יודע מה עשו בו. אחרי שהכל נגמר וחזרתי ארצה השתיקו אותי ואמרו לי שהכל בטיפול.

כל אותה עת ממתינה ג’ין בינט למאיר שיצטרף אליה כמתוכנן והיא אינה יודעת דבר על המתרחש בקהיר. בסופו של דבר היא מבינה בעצמה מה קרה שם.

ג’ין בינט: יום היום הולדת שלי, 27 באוגוסט שהייתי בבאד אישל ולא קיבלתי ברכת יום הולדת, והיו לנו כרטיסים לקונצרט בזלצבורג. לקחתי בייביסיטר והלכתי לקונצרט, והכיסא לידי היה ריק ואני חשבתי שהוא ייכנס כל רגע, ובדף הקונצרט כשראיתי שהוא לא נכנס אז אני הבנתי שזה כבר אבוד.

אבל מתי הודיעו לך?

אחרי שפגשו את אמא שלי בתל –אביב כתבו לי מכתב שכנראה מאיר בבית הסוהר.

על פי הנחיית הממונים נאלץ דר להסתיר מג’ין עובדות שונות – והיא מקבלת את הרושם שלא נעשה די כדי להציל את בעלה. דר אינו מגלם לה על גיוסם של אישים שונים בעולם המפעילים לחץ על קהיר, וגם במישור המשפטי היא מוצאת עצמה חרדה ככל שהזמן חולף. ואין היא משוכנעת עד עצם היום הזה כי נעשה כל מה שהיה אפשר לעשותו. דר דוחה את האשמותיה של ג’ין. מפקדיו הקציבו סכומי עתק, לדבריו, כדי לגייס את טובי המשפטנים. הוא גם מגייס עורך דין בריטי המקורב לליבור, ג’ורג’ וילסון שמו, והוא כנציג משפחת בינט הגרמנית, בא ויוצא במצרים, מגייס עורכי דין מקומיים שיגנו עליו, וגם נפגש עם מאיר בכלא. אלא שגם מפיו אין ג’ין לומדת דבר על בעלה.

ג’ין בינט: כשאני פגשתי את העורך דין ואמרתי לו שאני לא ראיתי את הדו”ח שהוא כתב אז הוא ענה לי שהדוח הוא רק על הרשמים האישיים שלו ולא שייך לגמרי לעניין של בעלי… אני ביקשתי להתייעץ עם חבר שהיה בזמנו עו”ד מוצלח בדרום אפריקה, וכיהן בהמשך כיו”ר הסוכנות -וסירבו לתת לי להיפגש אתו.

את מתכוונת ללואי פינקוס?

כן. אני הייתי מתייעצת עם עורכי דין שאני הכרתי באנגליה כמו סידני סילברמן, אנשים על רמה. אם הוא (מאיר) הצליח במצבו להעביר מסר לאמי בדרום אפריקה ואנחנו מפה לא יכולנו לעשות שום דבר – זה מגוחך.

המסר שג’ין מזכירה נשלח שבועיים לפני התחלת המשפט. אל משפחתה בדרום אפריקה מגיעה איגרת בכתב יד ילדותי מעט:

29 בנובמבר. משפחה יקרה, כפי שאתם יודעים מייק חולה ועודנו בבית חולים. מצבו חמור למדי. רק מנתח חכם מאוד יכול להציל אותו וזה יצריך הרבה כסף לשלם למנתח ולעוזריו. אנא ארגנו את הסידורים במהירות כי אין לו כאן איש שיעזור לו. הוא שולח את אהבתו לאהובי נפשו. שלכם בנאמנות – מרי.

מברק ברוח זו מגיע גם לפריס. עד היום אין ג’ין יודעת מי הוא אותו ידיד של מאיר שסייעו לו ושיגר את המסר למשפחתה. ייאושו של מאיר, כפי שבא לידי ביטוי במסר ובמברק, ביטא רק מעט ממה שעבר עליו. במהלך מאסרו ניסה פעמיים להתאבד. בתא הסמוך לתאו שכן אז ויקטור לוי.

ויקטור לוי: קרה הרבה ששמעתי צעקות מפה ומשם, אבל את הצעקות מצד שמאל – אף פעם לא היכרתי את הקול הזה. אני זוכר היטב שבצד שמאל היו צעקות הרבה יותר גדולות ולעיתים קרובות היו מוציאים אותו בלילה לחקירות אחרות. באמת לא ידעתי מי זה היה. כשהסוהרים היו יותר רחוקים התחלנו ליזום שיחה. אז הוא אמר לי אני מקס בנט. אמרתי לו נעים מאוד, אני לא מכיר, מאיפה אתה? אז הוא הסביר לי שגם או קשור לקבוצה. שאלתי אותו אם הוא ידע מורס, אני ידעתי גם כן, ואמרתי לו תיקח איזה אבן, מכה על הקיר נקודה, שריטה זה קו ובוא ננסה לדבר בערב. שעות שעות היינו מדברים דרך הקיר. היו תקופות שהייתי רואה אותו עצוב, היה לוקח את שני הידיים מנדנד, חסרה לי הקטנה. זה היה ממש כואב הלב.

לקראת הסוף היינו מקבלים סיגריות ומאיר תמיד היה נוהג לכתוב שירים. היה לו חתיכת עפרון של 4-5 ס”מ והיה כותב בפנים שירים, הייתי מחזיר לו ויום אחד תפרסם. שיר אחד למדתי בעל פה שאני יכול להגיד אותו באנגלית, מאוד הרשים אותי השיר הזה:

Life itself is nothing, but how you live is everything

Fear itself is nothing but the fear of god is everything,

death itself is nothing but the fear of death is everything.

זה נשאר לי כל החיים. עד עכשיו אני לא יכול לשכוח את השיר הזה…זה הוא. בשתי מילים הוא אמר את הכל….

ככל שמתקרב מועד המשפט בקהיר, עדיין משתעשעים בתל-אביב כי הלחץ הבינלאומי המופעל על נאצר יציל את החבורה. אלא ששלושה אירועים טורפים את הקלפים:

תחילה מסוף אוגוסט ועד סוף אוקטובר – מרד האחים המוסלמים וגזרי דין המוות למנהיגים, ואחר-כך

בסוף ספטמבר פרשת מעצרה של הספינה הישראלית בת גלים, שעה שניסתה לעבור בתעלת סואץ שהייתה כבר בבעלות המצרים. נאצר נאלץ בסופו של דבר לשחרר את צוות הספינה בעקבות החלטת האו”מ ולחץ המעצמות. הן ראו בפרשה מבחן לכנות כוונותיו בדבר חופש שייט בתעלה.

והאירוע השלישי- נאצר מדיח את נאגיב ושם אותו במעצר בית. למי שעקב אחר המתרחש היה בור כי המשפט בקהיר לא יסתיים בטוב.

ב- 11 בדצמבר 1954 נפתח המשפט . התובע הצבאי הכללי דורש עונש מוות ל- 13 הנאשמים. 2 הואשמו שלא בפניהם: ג’ון דארלינג, הוא אברהם דר, ופאול פראנק, הוא אברי אלעד. הנאשם היחידי שלא היה מצרי, ושלא הוכח מעולם כי איננו גרמני, היה מקס בנט – הוא מאיר בינט שבכתב האישום נאמר כי הוא “קצין צה”ל בדרגת קולונל”. ביום האחד עשר למשפט צריך היה לעלות אל הדוכן, והוא גמר בדעת לא לעשות זאת, כפי שגם הסביר לויקטור לוי:

ויקטור לוי: מאיר נכח מתחילת המשפט וראה איזו מין קומדיה, וידע שהוא המוקד העיקרי. תמיד אמר לי: סביבי זה יהיה כל הפרסומת שלהם ואני לא רוצה לתת להם את הסיפוק הזה.

בינט גם ידע כי ימים אחדים כבר מונחת בקהיר בקשת הסגרה לעירק שטענה כי דנה אותו למוות שלא בפניו באשמת ריגול. ב-19 בדצמבר מבקש בינט מסנגורו המצרי כי יביא לו תנ”ך, תמונותיו של ג’ין ושל מישל, עוגות ותפוחים. את היום העשירי למשפט, 20 בדצמבר, לא תשכח מרסל ניניו.

מרסל ניניו: באותו בוקר, וזה היה משהו שמאוד ריגש אותי. זו הייתה תקופה מאוד קשה במשפט. לא הייתה לי משפחה שבאה למשפט, הייתי לבד בתנאים די קשים, ובאותו בוקר מאיר שלח לי סנדוויץ עם גבינה עם שוטר שהיה מוכן לעשות את זה. ואז מאיר חייך ואמר לי – תאכלי – זאת אומרת בסימנים אמר לי תאכלי, ואז חייך ואני חייכתי והייתי אסירת תודה כי הייתי באמת רעבה, וכמובן אכלתי את הסנדוויץ, וזה היה הקשר האחרון שהיה לנו.

למחרת בארבע לפנות בוקר, נקבע מותו של מאיר בינט לאחר שקרע את ורידי ידו הימנית בסכין גילוח. מקורות רשמיים מסרו כי בנט נמצא מתבוסס בדמו בתאו בשעה ארבע, כאשר הסוהרים ערכו סיור שגרתי ושמעו קריאה חלושה מתוך תאו. מיד הוזעק אליו רופא ועזרה ראשונה – אך לשוא. כחצי שעה אחרי שנמצא – הוא נפח את נשמתו. ליד גופתו נמצאה איגרת פרידה לאשתו והמשפחה:

איגרת הפרידה – צוואה שנמצאה ליד גופתו של מאיר בינט

“יקירתי – אין מוצא אחר. הגעתי למסקנה הזאת בשקט רב. עונש מאסר קצר של חמש שנים הוא המינימום שאני יכול לצפות לו. זה יהיה בלתי אפשרי לי לשאת זאת, מבחינה נפשית ומבחינה גופנית. אני גם חושב עליך. עוד כאב אחד גדול לשאתו, עוד כאב בלי קץ. עליך להינשא שוב, מישל זקוקה לאבא. ואני מקווה שתחיו כפי שתכננו. את ומישל יכולות לטעת עץ בגננו ביום הולדתי. היי טובה למשפחתי. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך…. .

כל ההזדמנויות האחרונות, התרומות שרציתי לתרום לעתיד טוב יותר לכולם…עכשיו מישל היא תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותיי סביבך וסביב מישל. יברך אותך אלוהים ויעניק לך שלווה ואושר. ג’ין יקירתי, אחזי אותי חזק, סילחי לי.”

המצרים איבדו עשתונותיהם. נדמה היה כאילו משפט הראווה הולך ונשמט מידיהם והופך להיות כתב אישום נגדם. איש לא יאמין כי בנט לא נרצח בידי שומריו – כך חששו. את זעמם הפנו קודם כל כלפי שאר הנאשמים, בלי שיגלו להם מה אירע. ויקטור לוי:

ויקטור לוי: פתאום אני רואה חסר בן אדם, וכמובן זה היה מאיר ואני שואל את עצמי ואת עזאר לידי, ועזאר ידע…אני לא האמנתי שיכול היה לעשות דבר כזה. אני חוזר ואומר שאנשים אומרים שרק החלשים מתאבדים, במקרה של מאיר בנט זה נהפך: רק החזק יכול היה לעשות את זה, לא החלש….

איבדת ידיד, מה היא התחושה הזאת?

תחושה איומה. אני לא יודע להגיד אותה. אמרת מילה: איבדתי ידיד שלא הכרתי אף פעם קודם, שמאוד כיבדתי, שמאוד הערכתי, בשבילי היה סמל של הלוחם הישראלי, ממש הסמל. ובזמנו קינאתי בו – אולי הייתי יכול להיות אני כמוהו.

– התובע הכללי המצרי מסר לעיתונאים אחר כך כי בנט הודה למעשה כי פעל הרבה לטובת ישראל באיראן ובמקומות אחרים וכי הביא עמו למצרים 3 מכשירי אלחוט, שניים הועברו לאלכסנדריה ואחד נותר במכוניתו. אלא שככל הידוע בינט לא נשבר בחקירה חרף העינויים, את המידע עליו מסר להם ככל הנראה מי שהסגיר אותו בידיהם. ובישראל – הידיעה מגיעה אמנם בו בבוקר, אך ג’ין שומעת עליה תחילה לא מנציג צה”ל, אלא מידיד שלה, הממהר לבוא אל ביתה.

ג’ין בינט: היה חבר בית השיטה, יצחק אברהמי שעבד במעריב והוא בא בבוקר להודיע לי…אם אפשר לומר את זה, אני שמחתי שהוא מת בידיים שלו ולא הצליחו, ושידיים זרות לא הצליחו להרוג אותו. אני שמחתי. באותו ערב הופיע אצלי בנימין גבלי ואחד מעוזריו להודיע לי, אבל אני כבר ידעתי 12 שעות לפני זה, לא הביעו צער ואמרו לי “אבל חייתם חיים טובים”.

האחות, רות יונס:

רות יונס: אני עוד לא עברתי את זה. מאז אני לא ישנה…זה…אבא לא יכול היה להתגבר על זה…הוא לא הבין, הוא לא האמין , הוא לא קלט את זה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. אמא לא רצתה לדעת. היא… אני עוד לפעמים חושבת – אולי זה באמת לא נכון….