פרקי “תעודת זהות”
גופתו של מקס בנט לא בקלות הגיעה למנוחה ונחלה בהר הרצל
עתה לא נותר כמעט דבר לעשותו, אלא להוציא את גופתו של מאיר בינט ממצרים. בעניין זה, מודה ג’ין בינט, פעל ג’ורג’ וילסון בצורה מופתית והיא אסירת תודה לו. ושוב מפעיל את וילסון אברהם דר.
אברהם דר: הוא הגיע מיד למצרים והוא יצר שם רעש עצום, והמצרים גם הם היו במהומה. רצו להוכיח שהוא התאבד והם לא הרגו אותו. והוא האשים אותם שהם הרגו אותו. הוא ניצל את האוירה הזאת כדי לדרוש שיבוא רופא של השגרירות הגרמנית כדי לבדוק אותו, והו לקח את הגופה לרומא והגופה נקברה באחד מבתי הקברות הפרטיים. היא הוכנסה עם הארון, ארון עופרת, סגור. הכניסו אותו שמה, ואני אמרתי קודם כל אנחנו צריכים לטשטש את העובדות, כי היינו בטוחים שהמצרים יעקבו אחרי זה, וזאת תהיה ההוכחה כלפי אלה שנותרו בחיים, וצריך לזכור את זה. אלה שלא נפגעו עוד, כי עד אז לא היה פסק דין. היה ברור אז שהכל צריך להיות סודי – הוסתר בארץ, הוסתר בעולם. וזה עבר לסדר היום כאילו הוא נעלם בדרך ובכוונה ברומא כי העיתונות הגרמנית הייתה מאוד עירנית לעניין הזה ופחדנו שאם יביאו אותו לקבורה לגרמניה, אז כל פעילות אחרת… וברומא הסתרנו את זה בקלות.
הצורך להגן על שאר הנידונים ולא להודות בעובדה שבינט היה ישראלי, החל להניע את הגלגלים. ישראל הרשמית שתקה ועמה גם העיתונות. אפילו עורך מעריב אז, עזריאל קרליבך ז”ל, שהיה שכן של משפחת בינט וידע מי האיש, אפילו הוא נאלץ לכתוב ברמיזה דקה מאוד, כי יום יבוא ויסופר בגבורתו של האיש.
ראש הממשלה אז, משה שרת ורעיתו ציפורה באים אל ג’ין בינט לביקור ניחומים, אינקוגניטו. החשאיות נשמרה בקפדנות גם אחרי גזרי הדין שהעלו אל הגרדום את שמואל עזאר ומשה מרזוק ז”ל, והשליכו לכלא את חבריהם. שרת מוסר הודעה קצרה בכנסת, אך אין בה הודאה על זהות האנשים ועל פעילותם בשליחותה של ישראל. את מאיר בינט הוא מזכיר כמקס בנט.
כחמש שנים אחרי שארונו הוטמן ברומא, מעבירים אותו לישראל וקוברים אותו בחלקה הצבאית בהר הרצל, בטקס צבאי מלא, בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון. רק בודדים ידעו על כך, והחשאיות שלוותה את טקס הקבורה נמשכה הלאה, גם אחרי שכל 8 הנאשמים שנדונו למאסר כבר שוחררו והגיעו לארץ. גם אחרי שסיפורם נודע ברבים בשידור בטלוויזיה ובספרים הנוגעים לפרשה.
במאי 1985 יוצא לאור ספרו של מוניה אדם “קשר אמיץ” על הגדעונים והוא מקדיש אותו לזכרו של בינט. כמה ימים אחר כך מתפרסם במוסף השבת של מעריב סיפור מקיף על בינט ובעקבותיו מזמין נשיא המדינה, חיים הרצוג, את ג’ין ומישל ללשכתו. הנשיא הרצוג אמנם היה מפקד המודיעין כאשר בינט הצטרף לחייל אך הוא לא הכיר אותו.
כעבור כשנה וחצי מחליטים של הביטחון והרמטכ”ל כי הגיעה השעה לתקן את המעוות שיצרה החשאיות והשתיקה. בנובמבר 1987 הם מעלים את רב סרן מאיר בינט זכרונו לברכה לדרגת סא”ל, ובטקס שבו הם מעניקים את הדרגה לג’ין ולמישל, מאשרים שר הבטחון יצחק רבין והרמטכ”ל: בינט היה איש המודיעין הישראלי ואף נותנים לכך פרסום.
מישל שגדלה עם תהיות רבות, אינה זוכרת את אביה אלא רק מתמונות, מכתבים וסיפורים של אמה. עכשיו היא רשאית לדבר עליו בגלוי עם ילדיה, נכדיו של בינט. עתה רשאיות ג’ין ומישל להציג ברבים את תעודת הזהות של הבעל והאב שמת בשליחות המדינה.
ג’ין קיימה את צוואתו של מאיר כמעט במלואה. היא לא נישאה שוב, אך את העץ, בתה מישל, נטעה בגן הבית, ישראל.
ג’ין בינט: הייתה לי ילדה שאביה תרם את החיים שלו לארץ הזאת. לא היה לה אבא. לפחות רק פה יכולתי לבנות את הדמות של אבא. אני לא חושבת שהייתה לי ברירה.
הייתה שאלה כלשהי שמישל שאלה אותך ולא יכולת לענות לה?
השאלה התמידית: איך הוא היה יכול לעזוב אותנו בשביל עבודה כזאת. זה היה קשה לענות על זה, בתור ילדה בבית הספר שהיא שמעה שטוב למות בעד ארצנו, אז הסברתי לה שיותר טוב לחיות בעד ארצנו.
ההנצחה מנקודת מבטה של ג’ין רעייתו של בינט
כיצד את היית מבקשת שינציחו את זכרו?
אחד הדברים המשותפים שהיו לי ולבעלי – ששנינו האמנו שרק אפשר להתקיים בארץ הזאת דרך שיתוף פעולה עם הארצות השכנות. עכשיו אנחנו הגענו לשלום עם מצרים ואני מאוד שמחתי שהגענו לשלב הזה. מה שהכי היה מספק אותי היה אם היו נותנים את השם של מאיר בינט לאיזה שהו מפעל קונסטרוקטיבי משותף לנו ולמצרים, איזה פרויקט להתפתחות לטובת שני הצדדים. זה היה חשוב גם למאיר.
