כתביו של מאיר בינט

הדרך לבגדד (מתוך יומני אבדאן של מאיר בינט)

זרים יום הזיכרון 2008

אנחנו נוסעים, עברנו את הגבול ומאחורינו השארנו את הארץ ופתאום כלה כל המרץ ודממה רובצת עלינו. משהו עוצר את הנשימה- יורד גם בין חישוקי הגלגלים, נדבק עליהם, עקב מהירותם. והנה חולפים ההרים והשדות הפוריים – גם עץ נעלם – אפילו צמח אינו  מעז להראות – והגעגועים עזים.
Read More

המפגש של מאיר בינט עם "ילדי טהרן", והסתיו באבאדאן

"סוף סוף הגיע הסתיו וסיים את תקופת החום האיומה. ירד הגשם הראשון, רוח קרירה החלה נושבת. רעננות וקרירות. זה טוב, זה דומה כמעט לארצנו. עולים געגועים עזים אחרי אדמה חרושה, אחרי סלעי פרא אשר מבעד סדקיהם מציצים ראשים סגלגלים: הרקפת האצילה. עתה את מקשטת את הרי ארצנו וכאן רק בדמיוננו נוכל להינות ממך. כמה קשה הוא להיות מנותק מנוף. כמה קשה הוא להיות בניכר.

אך הימים שבאים אחרי כן הם ימים עוד יותר קשים – ימים אשר אין בהם שירה, ימים אשר צעקת דם ממלאת אותם. הידיעות המחרידות אשר באות אלינו מהגולה מעסיקות ומדכאות את רוחנו עד לאין שיעור. והנה באה אלינו הידיעה כי קבוצת ילדים, פליטי הגולה צריכה לצאת בימים אלו מטהרן ולעבור על ידינו בדרכה לארץ והם באים קרועים ובלויים בעלי עיניים גדולות ועצובות אשר יודעות כה הרבה, כה הרבה על העולם ואשר כבר חדלו להיות עיני ילד.

והעיניים האלה שואלות – בלא אמונה – שואלות: האם עתה סוף כל הצרות? האם נכון הוא הדבר שנוסעים עתה לארץ ישראל?

האומנם כזה הוא העולם, כזה הוא גורל עמנו? שואל אני את עצמי במבוכה. וכולם רצים ורוצים לעזור – הודים אמריקאים אנגלים, בעיניים מצועפות סוחבים חבילות ונושאים את הקטנים מבין הילדים על כתפיהם אל האנייה  אשר תביא רותם אל המולדת, לארץ ישראל.

ובתוכי עולה קול בכי – כך בוכים בי רוחות הילילים ("ל" ראשונה בצרה ), נשמות חנוקות ורבות הסבל,

כך בוכות הן בי…"

סוף 1942

"קולנו" ירחון קבוצת "הירדן", אבאדאן, איראן

 מנשר שמאיר בינט כתב ליום כניסתה של קבוצת הירדן לתנועת הנוער החלוצי, טו' בשבט תש"ה  29.1.1945
מאיר בינט  הכין את החוברת לחניכיו,   הגה את התוכן, צייר את  מה שאתם רואים  ואת התוכן כתב בכתב ידו. זו תקופה שבארץ עדיין לא תפסו את  גודל האסון, השואה

קטעים שכתב מאיר ביומנו בתקופת אבדאן,
איראן 1942-1945/10

 קטע מתוך יומן שכתב באוגוסט – 1942, אבדאן (חלק מטיוטת מכתב לידידתו שרה):

"הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בא"י. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את 'לך דודי' וכשאגיע למקום 'התנערי מעפר קומי…'

אזכר בכל אחי ואחיותי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות – נרות שבת – וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה; ידי אושיט לקראתם כי אחי הם".

Read More

נהריה

תאריך 13.1.1950 – תירגום מאנגלית:

לפעמים אני עומד לפני שתיל רך שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו – להגן עליו: לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו.

Read More

כל הזכויות שמורות למישל בינט © 2017