אנחנו נוסעים, עברנו את הגבול ומאחורינו השארנו את הארץ ופתאום כלה כל המרץ ודממה רובצת עלינו. משהו עוצר את הנשימה- יורד גם בין חישוקי הגלגלים, נדבק עליהם, עקב מהירותם. והנה חולפים ההרים והשדות הפוריים – גם עץ נעלם – אפילו צמח אינו  מעז להראות – והגעגועים עזים.

לבסוף גם הסוכות הבודדות אשר נראו עוד פה  ושם בנוף המדברי - נעלמו.  אנחנו במדבר והמלנכוליה אשר נאחזה בנו גוברת.

אחרי נסיעה של 12 שעות פתאום המכונה נעמדת באמצע המדבר – כנראה ארע קלקול. השעון מראה חצות. בחוץ רוח קרירה עוטפת ומלטפת את פנינו הבוערים. יש רצון  להקל מעט על החום, ואין יכולת – אין יותר מאשר הרצון. סביבנו ים של חול, לאן שהעין מביטה: אין סוף אכזרי – רק אחת נדע: ארצנו רחוקה!

 בגדד. רחובות רותחים טעוני אבק. המחנק מחרחר בכל אדם – וטובה היא הרגשת "אחרי האמבטיה" לאחר נסיעה מיגעת ומאובקת. זאת איפוא בגדד העיר המפורסמת מרכז תרבות ערב. הנה החידקל רחב הידיים שעל שפתו אבותינו ישבו ובכו "בזכרם את ציון".

לפנות ערב כאשר החום  חולף במקצת מתמלאים הרחובות וגם אנחנו יוצאים.  הרושם הראשון הוא אכזבה. כל כך לא אומרים לי הפסלים והעתיקות במוזיאון – זוהי  היסטוריה המוגשת לעיני התייר. אך אני מחפש דברים אחרים. אני רוצה לראות את בגדד של הרון אל ראשיד – אלדין ושחרזדה ואני מוצא אותה בתוך הדברים הדוממים אשר אין  בהם מבחינת הזמן מוקדם או מאוחר. יצירות אלמוניות אשר נוצרו מתוך ליטוף ידיים כמעט. מבטי מתעקב באורמנטים (ערבסקות)  נצחיים  על גבי דלתות וחלונות ובכל מיני כדים וכלי נחושת – צורות עתיקות אשר כוחן יפה עד היום הזה.

לפני עיני הדמיוניות צפות ועולות תמונות נשכחות מתקופות עבר ונרקמות כחיות או כאגדתיות .

- אחרי לילה ללא שינה אנו ממשיכים....

מנשר שמאיר בינט כתב ליום כניסתה של קבוצת הירדן לתנועת הנוער החלוצי, טו' בשבט תש"ה  29.1.1945

( הקטע המודפס נמצא בקטגוריה "תעודת זהות" עמ' 2)

קטע מתוך יומן שכתב באוגוסט - 1942, אבדאן (חלק מטיוטת מכתב לידידתו שרה):

"הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בא"י. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את 'לך דודי' וכשאגיע למקום 'התנערי מעפר קומי...'

אזכר בכל אחי ואחיותי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות - נרות שבת - וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה; ידי אושיט לקראתם כי אחי הם".

מתאריך 13.1.1950 - תירגום מאנגלית:

לפעמים אני עומד לפני שתיל רך שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו - להגן עליו: לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו.

כן, הייתי בהרבה ארצות וראיתי נופים יותר יפים ומהממים, אך מעולם, אף פעם לא נגע הטבע לליבי באופן עמוק כזה כמו כאן, מעולם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. כאן ורק כאן, לראשונה בחיי שאני מרגיש שהנה, זאת הגבעה שלי, זה העמק שלי, השמיים שלי, העץ שלי, כאן אני מרגיש בתחושת הכוח המיסטי השורשי של העבר שאולי אינו מסתכם ביותר מאשר בית, פשוט בית.

• התאריך - 21.2.1952

...אני מצרף איחולים לבביים וברכות לשכן העתידי שלנו משמאל בצהלה, אך איני מקנא בו בהצלחתו בתכנון הפנים של ביתו אם זה נעשה בעזרת אדריכל פנים.

בהחלט אני מתנגד להצהרתך "יש הרבה להגיד לטובת התמחות". למרות שאני מכיר בכך שאני חב חיי להתמחות (פניצלין), אחת מהדוגמאות המאלפות של התנוונות , שקיעה בתוך ההמון של חיינו בתוך המאסה של חיינו "המודרניים" הוא המומחה - המעבר של כוח יצירתי שעד כה היה בחזקתם (שייך ל ) של הרבים - אם לא לומר - לכולם - לקבוצה קטנה המרוויחה, בלי הספק הקטן ביותר, ע"י תהליך זה של חלוקה מחדש ביכולת, עומק ודמיון. עם איזו תוצאה? מה זה עשה להמונים? זה לקח מהם אחד מהדברים החשובים ביותר, הדבר היקר ביותר שיכול להיות בבעלותו של בן אנוש וזה "JOIE DE VIVRE” ( "שמחת החיים"). זה דבר אחד שאי אפשר "לספק" (SUPPLY), אפילו לא ע"י המומחה הגדול ביותר בעולם - זה יכול רק לבוא מבפנים ע"י לקיחת חלק פעיל ויצירתי בבניית החיים שלך, הסביבה שלך, חלומותיך.

יום לאחר ליל הסדר, 12.4.1952 - מספר ימים לפני שיצא למצרים. היה לי סדר נהדר באופן בלתי צפוי. להיות בפרנקפורט, פעם המרכז של לימודי יהדות ולא לקחת חלק בסדר - היה לחלוטין בלתי אפשרי אז ערכתי בירורים, התקשרתי לכומר הצבאי והוזמנתי בחמימות רבה.

החוויה הייתה מדהימה, למרות שבמידה רבה זה היה שונה ממה שהייתי רגיל לו. אך הדבר העיקרי, הרגשת האחדות, חום יהודי , מסורת (כולל קניידלך עשויים בידי טבח גרמני) הכל היה שם.

זו אינה בדיחה, למצרים יש "יערות חבויים" גדולים מספיק לספק חלק משמעותי של צריכת המדינה לעץ (עצי בניה) באופן מידי. בכל אופן, זה אולי נשמע כאבסורד, אך "יער חבוי" זה במצרים הוא מציאות.

כעובדה, "יער " זה שכבר קיים במצרים אינו כלה לעולם כיון שהוא מחדש עצמו מדי שנה, אם כך כאן נמצא הפתרון לפזל.