"תגובות" במוסף "הארץ" בעקבות הכתבה "המרגל שלא חזר מהחום"(מאיר בינט) מאת ליאור אסטליין

30.4.2010
כוחות נפש

הכתבה על מאיר בינט נגעה בי עמוקות מסיבה אחת עיקרית: זוהי דוגמה לאדם שהקדיש (ולצערי הקריב) את חייו באופן טוטאלי למשהו שהוא האמין בו בכל לבו. הוא האמין שבמעשיו הוא תומך בקיומה של המדינה והארץ שכה אהב. הוא גם הראה כמה אנושי ואוהב אדם הוא, כאשר בזמן שהוא חותר תחת שלטון רשע, הוא דואג ותומך באותם פצועי מלחמה שאותו שלטון שלח להילחם במדינה שעליה בינט מנסה להגן. הלוואי שבתוך הציניות והשחיתות האישית והציבורית שאנחנו רואים היום, עדיין יצמחו אנשים כמוהו. ולעצמי, לעצמי אני מאחל שתהיה לי אפילו טיפה מאומץ לבו של מאיר בינט.
עידו צדר ניו יורק

הסיפור שהוצנע

משפחתי ואני מודים על פרסום סיפורו של דודי, סא"ל מאיר בינט הי"ד (מוסף "הארץ" 16.4), שפעל כקצין מודיעין ישראלי במצרים, נתפס, עונה ומת. הסיפור הוצנע שנים רבות. מדינת ישראל וראשיה מתקשים עד היום להכיר ולהוקיר את תרומתו של דודי (אח אמי) לביטחון המדינה בשנותיה הראשונות.

הפקרתו של דודי וההתעלמות ממנו כולן במגרשו של ראש המודיעין הישראלי אז, בנימין גבלי, שמעולם לא הודה או הכיר באחריותו זו. לא אחת פנתה משפחתנו אל גבלי בבקשה לפגוש אותו ולשמוע את הסבריו לפרשה. כך עשיתי גם אני, אולם גבלי נמנע מליצור איתנו כל מגע. יחסו למשפחתנו השכולה היה מסתייג ומעליב. כמקובל באותה תקופה ולאחריה, שילבה מדינת ישראל קצינים בכירים שפרשו בתפקידי מפתח בתעשיות ממלכתיות ואחרות. עם שחרורו מצה"ל הפך גם גבלי למנהל בכיר וזכה למצנחי זהב בכל אשר פנה.

אמת, היתה זאת מדינת ישראל בשנותיה הראשונות – אולם ספק אם די בכך להסביר את הפקרתו של קצין צה"ל בעת מילוי תפקידו: סא"ל מאיר בינט הצליח מעל למשוער במשימתו, עת פגש את ראשי הצבא המצרי ויצר תשתית לקבלת מידע מודיעיני חשוב. הגיעה העת שמדינת ישראל תסתייג מעוולות העבר ותעניק לו את ההכרה והיקר המגיעים לתרומתו.

אורי ינאי (יונס) , ירושלים



סגור לתגובות.

כל הזכויות שמורות למישל בינט © 2018